רעות בן חיים, אשת חינוך, פעילה חברתית ומייסדת תנועת "צו 9", חושפת את התקיפה שעברה לפני כ-20 שנה ומספרת על תהליך הריפוי הארוך שהחל זמן קצר לאחר הפגיעה והפך עם השנים לחלק מרכזי בשליחות הציבורית והמקצועית שלה.
בן חיים, תושבת נתיבות ואם למשפחה גדולה המתמודדת לכנסת ה-26 ברשימת הציונות הדתית, מספרת כי הותקפה בידי אדם שלא הכירה. "לפני כבר עשרים שנה אני נפגעתי. אני בעצם עברתי תקיפה בידי אדם שלא הכרתי", היא מספרת. לדבריה, רק בימים שלאחר האירוע החלה להבין את עומק הפגיעה ואת העובדה שהאדם שפגע בה לא אותר.
בתוך התקופה הקשה, שתי נשים הקרובות אליה הפנו אותה במהירות לקבלת טיפול. בן חיים מייחסת לכך חשיבות מכרעת בהתמודדות שלה. "ממש אולי שבוע לאחר מכן כבר נכנסתי לתוך טיפול ארוך, עקבי ויסודי", היא מספרת.
היא מתארת בכנות את התחושות שליוו אותה באותם ימים. "רציתי להיעלם. רציתי לקבור את עצמי. רציתי באמת באמת להיעלם. אי אפשר לצייר את זה אחרת. רציתי לא להיות קיימת". לדבריה, הדרך חזרה הייתה הדרגתית: "צעד אחרי צעד לבחור קודם כל להסכים להיות, לא לחדול. להסכים להיראות, להסכים לצאת, גם בחושך".
ההתמודדות, היא מספרת, לא הסתיימה לאחר הטיפול הראשוני. לאורך השנים היו נקודות שבהן נאלצה לשוב ולעסוק בפגיעה, בין היתר לקראת זוגיות ולידות. "עברתי תהליכים לאורך כל השנים האלה, עם הפגיעה, עם עצמי. לפתוח, להתפתח, לצאת".
החוויה האישית הובילה אותה בהמשך גם לעשייה למען נפגעות ונפגעי עבירה. לדבריה, היא מבינה כיום עד כמה מפגש רפואי או כל אינטראקציה הקשורה בגוף עלולים להציף מחדש את הפגיעה. "כמעט כל מקום שבו אני צריכה להגיע ותהיה איזושהי אינטראקציה של גוף, אני חייבת שיהיה לי שם מענה שמותאם אליי, שקשוב אליי. בכל מקום אני צריכה שתהיה לי הבחירה, ושתהיה בחירה אמיתית ומלאה".
בן חיים מדגישה כי הניסיון האישי שלה אינו מאפשר לה להבין את מלוא החוויה של כל נפגעת או נפגע, אך הוא מעניק לה רגישות אחרת כלפיהם. כיום, לדבריה, היא מלווה בהתנדבות נפגעות בשלבים שונים - מתחנת המשטרה ועד לחדר האקוטי - ובשנים האחרונות עברה גם הכשרה בתחום ההדרכה הרגישה לטראומה, מתוך רצון לסייע לנשים ולזוגות לבנות תהליך של ריפוי בתוך הקשר הזוגי.
הפעילות הזו מצטרפת למסלול ציבורי שהחל מבחינתה בעוצמה לאחר 7 באוקטובר. בן חיים מספרת כי בבוקר שמחת תורה הבינה משפחתה במהירות שמדובר באירוע חריג. בזמן מטחי הרקטות פגע טיל בבית סמוך לביתם בנתיבות, ובעלה נקרא למילואים. בערב היא הסיעה אותו לבסיס בצפון והמשיכה לבדה עם שבעת ילדיהם ברחבי הארץ. לאחר מספר ימים התמקמה המשפחה בבית בקיסריה ובהמשך עברה לרעננה, שם ילדה את בתה.
בחנוכה בחרה המשפחה לחזור לנתיבות. זמן קצר לאחר מכן שמעו בן חיים ובעלה על משאיות הסיוע לעזה והחליטו להגיע לשטח. לדבריה, היא הייתה אז שישה שבועות בלבד לאחר הלידה והגיעה עם התינוקת. "אנחנו נמצאים שם ובעצם קולטים שאנחנו חוסמים את משאיות הסיוע, ממש בגופנו. זאת אומרת, המשאיות עושות פרסה וחוזרות".
הרגע הזה, היא מספרת, הפך מבחינתה לנקודת מפנה. "יש לנו פה יכולת לפעול במציאות. וכיהודיה, כיהודים, אם יש לנו יכולת, יש לנו גם מחויבות. איפה שמגיעה האפשרות, אנחנו נקראים".
הפעילות במסגרת "צו 9" הביאה עמה גם מחיר אישי. בן חיים מספרת על סנקציות שהוטלו עליה, על כתב אישום ועל טענותיה בנוגע לאופן שבו נעצרה. לדבריה, דווקא הצעדים שננקטו נגדה חיזקו אצלה את התחושה שעליה לפעול גם למען אחרים. "כל דבר כזה, בסופו של דבר אומר לי: רעות, יש אנשים אחרים שעוברים את אותו הדבר ואין להם כוח לפעול מול זה".
"אם יש לי את הכוח הזה", היא מוסיפה, "אני גם מחויבת לפעול איתו ולתקן עוולות בחברה".
כעת היא מבקשת לקחת את העשייה הזו גם לזירה הפוליטית. לצד הפעילות הציבורית, בן חיים מדגישה כי הזהות המרכזית שלה נותרה האימהות. "כששואלים אותי במה את מתעסקת, מה העבודות שלך, אני רוצה להגיד קודם כל אימא. זאת הזהות שבחרתי יותר מכל".
בהקשר הזה היא חוזרת לדבריו של אביה, שנפטר לאחרונה. לדבריה, בחודשים האחרונים לחייו, כאשר כבר התקשה לדבר, נשאל כיצד מגדלים ילדים ליראת שמיים והשיב בשתי מילים: "דוגמה אישית".
"זה מה שיש לנו לתת לילדים שלנו - דוגמה אישית", אומרת בן חיים. "יש ערכים ויש דברים ויש חינוך שהם לא ילמדו בשום מקום חוץ מעל ידי דוגמה אישית".
לדבריה, השליחות אינה מחייבת את כולם לבחור באותה דרך. "עם ישראל זה לא משהו שקורה בחוץ, זה משהו שהבית שלנו בנוי ממנו. כל אחד יכול לחיות חיים של מסירות נפש, חיים של חיבור לעם ישראל בדרך שלו, ואסור לנו גם להתבלבל ולנסות לקחת תפקידים של מישהו אחר".
"כל אחד יכול בדרך שלו לגדל את הילדים שלו למסירות הנפש הזאת על עם ישראל", היא מסכמת, "והלוואי שנהיה מדויקים בזה".