הקב"ה הוא אבינו מלכינו, אך מה אנחנו?
בעשרת ימי תשובה נפנה מאות פעמים אל הקב"ה ונקרא לו אבינו מלכינו. לקב"ה אין גוף ואין דמות הגוף, לא נוכל לדמיין ממש אותו כאבא ומלך, אלא אנחנו מתכוונים שהוא פועל כלפינו כאבא וכמלך.
חלק מחשבון הנפש של האדם בימים אלו, הוא עד כמה הוא פועל ומתווה את דרך חייו מתוך אמונה שאכן הקב"ה הוא אבינו מלכנו. אולם כדי לגשת לחשבון נפש כזה בצורה נכונה, צריך להיעזר בשכל ובדמיון לכיוון אחר. השאלה המרכזית בבואנו לעשות חשבון נפש, היא כיצד אנחנו מדמיינים את עצמו ביחס לקב"ה? הוא אבינו מלכינו, ומה אנחנו? היחסים בין אבא לבן הם יחסים שעוברים מהפכים לאורך השנים.
יש פער עצום בין מערכת יחסים של תינוק עם הוריו למערכת יחסים של אדם בוגר, לכן השאלה כיצד אנו מדמיינים את עצמנו היא גורם מכריע בחשבון הנפש שעלינו לעשות. ילד קטן תלוי לחלוטין בהוריו, הם עושים בשבילו כמעט הכול, ואוהבים אותו אהבה מוחלטת גם כשצריך לנקות אותו, ואת כל הלכלוך שעשה מסביב. כשהוא לא מקשיב, ופותח מגרות אסורות, הדבר מעורר יותר חיוך מאשר כעס.
מי שכך מדמיין את מעמדו מול הקב"ה, חשבון הנפש שהוא עושה בימים אלו, הוא עד כמה הוא אכן היה שלם ומאמין בדרך הזו. האם הוא באמת מאמין שהקב"ה אוהב אותו ואת כל אחד מישראל, בכל זמן ומצב? האם הוא באמת מאמין שבכלל לא משנה מה הוא פועל בעולם, הכל תלוי רק ברצון ה' ואהבתו. האם הוא באמת מאמין שכל פרנסתו, הצלחותיו וכשלונותיו הם ממנו יתברך?.
אדם המדמיין את עצמו כנער צעיר מול אביו הקב"ה, בהכרח יעשה חשבון נפש אחר. מנער צעיר מצפים שאת הדברים הבסיסים יעשה בעצמו, אך הוא אינו נדרש לבנות בית ולדאוג לפרנסה. בגיל הנערות בדרך כלל הורים אומרים לבנם, אנחנו נדאג לעיקר, ואתה תשב ותלמד. הציפייה היא שתתנהג יפה למורים ולתלמידים. תגיע בזמן תלמד ותביא תעודה טובה. אם כך אנו מדמיינים את עצמינו, הרי שעיקר חשבון הנפש שלנו עסוק בשאלה האם בסוף השנה הזו הבאתי תעודה טובה. האם עמדתי בכללים, האם ניצלתי כל זמן פנוי ללימוד תורה, האם כבדתי הורים מורים וחברים. ומתוך כך איך אשתפר ואביא לשנה הבאה עלינו לטובה, תעודה טובה יותר.
אם הדמיון שלנו כבנים לקב"ה מוביל אותנו לתקופת הבגרות בה אדם מקים בית ומשפחה, חשבון הנפש הוא אחר לגמרי. בן המגיע לבגרות, אביו מצפה ממנו, להיות שותף עמו במפעל חייו. האבא הקים עסק, בנה ופיתח אותו, ועכשיו הוא מצפה מהבן הבוגר להיכנס עמו מתחת לאלונקה. להיות שותף מלא בפיתוח שכלול ומינוף המפעל המשפחתי. עכשיו גם הבן אמור לחשוב ביום ובלילה, איך משמרים את הקיים ואיך פורצים למקומות חדשים.
חשבון נפש ממעמד כזה, דורש מאתנו לבדוק האם זכינו בשנה האחרונה להיות שותפים עם הקב"ה במפעלו. האם התייחסנו אל עצמינו כשותפים ואחראים להצלחת המפעל. האם שנתינו נדדה כאשר ראינו דברים שצריך לתקן, האם חלמנו ופעלנו לרומם ולקדם את המפעל. מה משימת חיינו בשנה הבאה עלינו לטובה כדי שהמפעל, של הקב"ה, עם ישראל תורתו וארצו, ומתוך כך כל העולם כולו, יהיו בהתקדמות מתמדת.
גם האמונה בקב"ה כמלכינו, פותחת כיוונים שונים לחשבון נפש, וגם כאן השאלה המרכזית היא איך האדם רואה את עצמו בממלכה. האם הוא אחד מאותם מליוני אזרחים בממלכה, הקמים לעבודתם בכל יום, נשמעים לחוקיה ומוסדותיה ובכך מעניקים לממלכה את הבסיס לקיומה. במצב כזה חשבון הנפש והקבלה לעתיד עוסקים בעיקר בשאלה עד כמה בעשיה היום יומית הוא אכן היה אזרח נאמן לממלכת ה'.
יתכן שלפי כישרונותיו הוא יכול להיות מפקד, ראש עיר מערי הממלכה, או כל תפקיד אחר הדורש יכולות לפרוץ דרך ולהנהיג. האם הוא אכן עשה ככל יכולתו להצלחת הממלכה, האם הוא ניצל נכון את הכוחות שקיבל מאת ה', האם מכח מעשיו ממלכת ה' התרחבה. יש הראויים להיות ממש מבאי חצר המלך, שרי המלחמה והאוצר שלו, היועצים ומנהלי הארמון. אלו האמונים ביום ובלילה, על קיומה של הממלכה ושגשוגה. אנשים שקבלו כוחות כאלו, כל אחד בתחומו, חשבון הנפש שלהם הוא עד כמה אכן כך ניהלו את חייהם, בהבנה מה כוחם וגדולתם, ועד כמה כוחות אלו שמשו אותם לא לפאר את עצמם אלא לעשות רצון מלך מלכי המלכים.
לכל אדם יש את דרך ה' המיוחדת לו, אולם מכיוון שנפש האדם היא חלק אלוקה ממעל, היא אינה מצומצמת לדבר אחד בלבד. יש בכל אדם דברים בהם הוא אזרח פשוט בממלכה, ודברים בהם הוא יכול להוביל ולהנהיג לפחות אצל האנשים הקרובים אליו.
כל אדם יכול להיות שותף עם הקב"ה. "אמר רבי ירמיה ב"ר אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר "כל מי שפעל עם אל - יבוא ויטול שכרו" (ויקרא רבה כז, ב) לכן כל אחד צריך לשאול את עצמו עד כמה הוא אכן התמסר כשותף לקב"ה בגאולה. לכל אדם יש רגעים בהם הוא עומד מול הקב"ה כתינוק שלא מסוגל לעשות, ומוסר את עצמו לחלוטין להשגחתו.
כל אדם גם כאשר הוא פועל עושה ושותף לקב"ה צריך בעומק הלב לדעת שכל מה שהוא עושה זה מכוחו שלהקב"ה, ואם הקב"ה לא היה מסייע בידו, כל מעשיו היו מתפרקים כיצירות של ילד קטן. ואולי חשבון הנפש המורכב יותר, הוא האם ידעתי לראות את עצמי במקום הראוי לי בכל מעשה שעשיתי. האם חלילה התרשלתי ונהגתי כתינוק במקומות בהם הייתי צריך להיות שותף. האם הייתי שותף ופורץ דרך במקומות בהם הייתי אמור להיות תלמיד טוב השומר על הכללים. האם העדפתי לשבת וללמוד תורה כתלמיד טוב, במקומות בהם הייתי אמור להיקרא אל הדגל ולהגן על המפעל? האם התחושה שכאן אני צריך להוביל ולהנהיג באה מתוך התבוננות של אמת, או מתוך גאווה פסולה.
יהי רצון שבשנה הבאה עלינו לטובה, נצליח לחיות באמת באמונה שהקב"ה הוא אבינו מלכינו, ושנדע לדייק ולפעול מתוך אמונה זו בכל מעשה ידינו