גדעון מרגלית פרסם תגובה מכבדת ומנומקת לטענותיו של הרב בני לאו על המאחז הבלתי חוקי כוכב יהודה.
אלא שבניסיונו לפסול את דברי הרב לאו בטענה שאינם מעניקים די מקום לעובדות, למורכבות ולתמונה הרחבה, הוא לוקה באותו כשל עצמו. העובדות שמציג מרגלית אינן מדויקות, אך הבעיה העיקרית עמוקה יותר: תגובתו מתמקדת בטפל ומחמיצה את העיקר.
נתחיל בנקודת הסכמה עקרונית. מרגלית כותב כי גם בתוך המחלוקת צריך להישמר מכנה משותף ברור: "טובתה של מדינת ישראל, שמירה על שלטון החוק וחתירה לדין, ליושר ולמשפט". על הדברים האלה אני חותם בשתי ידיים. דווקא משום כך, תושבי אפרת - שמרגלית ואני נמנים עמם - לא היו צריכים להמתין לרב בני לאו שיבוא מבחוץ וירים קול זעקה על המתרחש. כמי שפועל בתחום הקרקעות, היה מצופה ממרגלית להיות בין הראשונים למחות נגד הפגיעה המתמשכת בדין, ביושר, במשפט ובשלטון החוק ששמה כוכב יהודה.
בעת כתיבת שורות אלה פונה כוכב יהודה בידי גורמי האכיפה 67 פעמים, אף שהמאחז קיים פחות מחצי שנה. השבוע אף השתלטו תושבים מהמאחז על בית פלסטיני ותקפו חיילים שניסו להגן על בעלי הבית. קשה להבין כיצד אפשר לדלג על המעשים האלה כאילו היו פרט שולי. ההתעלמות מהם מעידה על כרסום מבהיל במחויבות לממלכתיות ולשלטון החוק בתוך הציבור שלנו.
גם אם נקבל את העובדות כפי שהציג אותן מרגלית - ואיננו מקבלים אותן - וגם אם יושבי הנקודה היו נמנעים לחלוטין מכל פעילות אלימה ותוקפנית - והם לא נמנעו ממנה - הבזבוז האדיר של משאבי המדינה היה צריך להביא את כל מי שטובת ישראל לנגד עיניו לגנות באופן חד־משמעי את המעשה האנרכיסטי הזה.
אפשר לחשוב שמדינת ישראל צריכה לנהוג אחרת בבנייה בלתי חוקית. אפשר גם לסבור שיש חשיבות רבה להקמת התיישבות בנקודה מסוימת. מותר לכתוב מכתבים, להחתים עצומות ולארגן הפגנות מול ממשלת ה"ימין מלא־מלא", שהבטיחה שלא לפנות נקודות התיישבות ואינה עומדת בהבטחתה. אבל מי העניק לאנשי כוכב יהודה את הסמכות לכפות את עמדתם על המדינה, להעסיק פעם אחר פעם את כוחות הביטחון ולמנוע מהם לעסוק במשימותיהם המרכזיות - הגנה על התושבים ומיגור הטרור? גם אם אנשי המאחז משוכנעים שדרכם היא הדרך הנכונה להילחם בטרור, מי שמם לקבל החלטה כזאת ולגרור אחריהם את המדינה ואת כוחותיה?
ראוי גם לשאול מדוע ממשלת ימין מפנה שוב ושוב את הנקודה והורסת בכל פעם מחדש את המבנים המוקמים בה. בניגוד לתמונה שמנסה מרגלית להציג, נראה כי המינהל האזרחי בחן את המסמכים וסבור שהקרקע, אף שהיא נמצאת בשטח C, מצויה בבעלות פרטית. כך נמסר לי מגורמי ביטחון בשם המינהל, וכך פעלה המדינה הלכה למעשה כבר מהקמת המאחז בפעם הראשונה.
גם כאן, מי שמתיימר להציג את "מלוא התמונה" משמיט פרטים מהותיים. מיד לאחר הפינוי הראשון חזרו מקימי המאחז ובנו במקום מחדש. בעלי הקרקע הגיעו כדי להרחיקם, ובעימות שהתפתח חשו יושבי הנקודה סכנה לחייהם. חייל הגמ"ר שהיה במקום ירה והרג אדם, לטענתו מתוך הגנה עצמית.
החייל אמנם שוחרר לאחר תקופה של חקירה ומעצר בית, אך אילו כובד שלטון החוק מלכתחילה - או אילו רשויות האכיפה היו משלימות את מלאכתן - ייתכן שכל התקרית המיותרת והטרגית הזאת הייתה נמנעת.
מרגלית אינו מסתפק בניסיון לעורר ספק באשר לבעלות על הקרקע. הוא גם מבקש להטיל ספק בזהותו של אחד מבעליה, כאשר הוא מכנה את האח השכול "מי שהוצג בסרטון כאחיו". הבסיס לכך הוא ההבדל בין שמות המשפחה: ההרוג נקרא מוחמד פרג'י אל־מלאחי, ואילו אחיו נקרא חסן פרג'י. אלא שאין בכך כל ראיה לספק. כפי שהוסבר בסרטון, מוצאה של המשפחה ממלחה, ולכן האח המתגורר בירושלים מכונה "אל־מלאחי".
הניסיון חסר הבסיס ליצור רושם של זיוף, ובכך להטיל ספק בכאבו של אח שכול, מוביל אל הבעיה המרכזית שמרגלית כמעט אינו עוסק בה. השאלות היבשות הנוגעות למעמדה המשפטי של הקרקע אינן חזות הכול. מרגלית כותב שכשם שבשאלה הלכתית רצינית יש לפנות לפוסקי הלכה, כך בשאלות קרקע יש לפנות למומחים בדיני מקרקעין.
אלא שכל מי שמכיר את עולם ההלכה יודע שפסיקת הלכה אינה פעולה מכנית שבה מזינים עובדות ומקבלים פסק. פוסק אחראי מביא בחשבון גם את האדם העומד מולו ואת השלכות הפסיקה על בני אדם אחרים. אלה אינם רעיונות מופשטים בלבד. יש להם ביטוי ממשי בהלכה במושגים כמו צער, עוגמת נפש, חסרון כיס, שעת הדחק ו"דרכיה דרכי נועם".
סיפורו של כוכב יהודה הוא קודם כול סיפורם של בני אדם: תושבי המקום, שביתם נמצא דווקא בשטח B ולא בשטח C, ושאנשי כוכב יהודה פולשים לבתיהם, גונבים מהם ופוגעים בהם וברכושם, וכן במי שמנסים להגן עליהם. זוהי רשימה חלקית בלבד של המעשים שהתרחשו בימים הראשונים של עשרת ימי תשובה.
אם זו התשובה של אנשי כוכב יהודה, תשובתם של כל מי שמאמינים בטובתה של מדינת ישראל, בשמירה על שלטון החוק ובחתירה לדין, ליושר ולמשפט צריכה להיות חד־משמעית. לא הטלת ספק בבעיה שהציף הרב בני לאו, לא התמקדות בפרטים שמסיטים את הדיון ולא ניסיון להכשיר את המעשים - אלא הכרה בחטא, הפסקת הפגיעה וקבלה לעתיד לתקן.