דבורה רקנטי מאיתמר הייתה חלק מהמתיישבים בכפר רוג'ייב, שאדמותיו הופקעו בשנת 1979 לצורך הקמת אלון מורה - אך בהליכים משפטיים בוטלה ההפקעה. היא משחזרת את ההתנהלות היומיומית במקום ואת יום הפינוי.
הראיון מתקיים במסגרת מיזם "תיעוד ותיקי ומייסדי ההתיישבות" - יוזמה של משרד המורשת והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
מטרת המיזם, הכולל מאות ראיונות, היא לתעד את פרקי הקמת ההתיישבות בחבלי הארץ השונים ולשמר את סיפורי הראשונים לדורות הבאים. מיזם התיעוד נערך בבקעת הירדן, יהודה, שומרון, בנימין, הגולן והגליל על ידי מורדי קרשנר ונעם דמסקי.
"זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה", נזכרת רקנטי. "לנו היו כבר שישה ילדים. הייתה עוד משפחה עם שישה, ומשפחה עם שבעה ילדים - והתנאים הפיזיים היו קשים. היינו 15 משפחות בקרוואנים שהתנדנדו, כי לא הספיקו לסדר אותם כמו שצריך. היו מים במשורה, גנרטור, שלוש משפחות על כך וכך פאזות שמתאימות למשפחה אחת. כשמשפחה אחת מדליקה תנור אפייה, אז השנייה לא יכולה להדליק מכונת כביסה".
לאחר שנקבע תאריך הפינוי, התכנסו התושבים כדי להתייעץ כיצד לפעול. "חשבנו באסיפות חברים מה לעשות, ואנשים מתוכנו דרשו להתפנות מרצון - כדי לא להיגרר למלחמת אחים. בסופו של דבר, הגרעין החליט ברוב קולות על פינוי מרצון. נשארנו ארבע משפחות, לא מתוך עקשנות, אלא בגלל שלבעלי היה קשר עם הרב דרוקמן, שהבין מסגן שר הביטחון שנישאר שם באופן כלשהו. זה לא קרה".
"בט"ז בשבט היה היום שבאו לפנות אותנו. כמובן שלא התנגדנו לפינוי, אבל גם לא הכנו או ארזנו שום דבר. הקרוואן נשאר עם כל מה שהיה בו ונסענו לאלון מורה - ששם כבר היו בתים", היא מסכמת.
לצפייה בראיון המלא:
לחצו כאן וצפו בפרוייקט הראיונות המלא "הראשונים"