אחת הדרכים בהן מנחילים תרבות וערכים לציבור היא יצירת שפה. לדוגמה, במלחמה התודעתית על הארץ אנו אומרים 'יהודה ושומרון' על מנת לבטא שייכות ומשמעות.
מי שירצה ליצור ניכור יקרא להם ה'שטחים'. השבת היא יום מיוחד ומקודש. כדי להימלט ממרכיב הקודש הומצא המונח 'סוף שבוע'. השפה מבטאת את הערכים והאמונות של דובריה.
הביטוי נזק אגבי משמש במערכת הביטחון לציון הערכת מספר האזרחים הבלתי מעורבים שעלולים להיפגע במהלך תקיפה צבאית. זהו אינו ביטוי סתמי, הוא מבטא תפיסה ערכית שגויה של המלחמה. התפיסה העומדת בבסיסו היא כי המלחמה אינה מתנהלת בין שני קולקטיבים. היחיד הוא זה שעומד במרכז המלחמה. לתפיסה זו המלחמה מתנהלת בין יחידים משני הצדדים - יחידים רבים נלחמים ביחידים רבים אחרים. רק החיילים לובשי המדים משתתפים במלחמה, וכל עניין המלחמה הוא זכותם של היחידים הרבים המשתתפים בה להגן על חייהם. לפי תפיסה זו העם, האזרחים, אינם כלל חלק מהמלחמה ולכן הקשר שלהם אליה הוא אגבי.
הנגזרת של התפיסה הזו היא אנטי מוסרית בעליל. היא קובעת תפיסתית ומעשית כי חיי אזרחי האויב קודמים לחיי חיילנו ואף לחיי אזרחנו, כיוון שאזרחי האויב אינם חלק מהמלחמה. בפועל, ראוי על פיה לסכן את חיי חיילנו ולמנוע פעולות מלחמתיות. תוצאות מניעה זו היא פגיעה בחיי חיילנו ואזרחנו. תפיסה זו גם קובעת כי ניצחון אינו מוסרי וכל עניינה של המלחמה הוא ההגנה מסכנה מיידית.
נרחיב קצת בעניין זה: מייקל וולצר, פילוסוף יהודי אמריקאי, ניסה לבסס גרסה מעודכנת של עקרונות מוסר מלחמה. וולצר ביסס את עקרון המלחמה על זכויות היחיד. כשם שליחיד זכות להגן על חייו, כך להרבה יחידים זכות להגן על חייהם: "החובות והזכויות של המדינות אינן אלא חובותיהם וזכיותיהם של האנשים שהם מרכיבי המדינות האלו... זו ההשקפה הנכונה".
וולצר יצר אנלוגיה בין זכות ההגנה של היחיד על חייו לבין זכות ההגנה של הרבה יחידים. כשם שבחיי היחיד העילה היחידה, המוצדקת מוסרית, לפעולה אלימה כלפי הזולת, היא רק הגנה במקרה של סיכון חיים ממשי וקונקרטי, כך גם בחיי החברה העילה היחידה המצדיקה נקיטת מעש אלים, היא תוקפנות של יחידים רבים, המסכנת את חייהם או ריבונותם של יחידים זולתם, באופן ממשי וקונקרטי. כיוון שחיי היחיד במרכז, אליבא דוולצר, האזרח שאינו חלק פעיל מהמלחמה, גם אזרח האויב, שווה ערך מבחינה מוסרית לאזרח שלך. האזרח הזר אינו חלק מקולקטיב הנלחם בך. הוא יחיד העומד לעצמו, ועליך להגן עליו גם במחיר סיכון חייליך. לדידו, אזרח כמעט תמיד מוגן.
בהסכת בו התראיין פרופ' אבי שגיא, הוא אמר כי ערך ה'ניצחון' הושמט בכוונת מכוון מרוח צה"ל: "בשנת 2000 כשניסחנו את הקוד האתי היה רמטכ"ל, שלא מופיע בראש חוצות, שאול מופז, ביקש להכניס לתוך מסמך רוח צה"ל את הערך היסודי של ניצחון, וחבורת המנסחים שאני הייתי אחד מהם אמרה, לא. נצחון איננו תכלית ההגנה על אזרחי מדינת ישראל, צה"ל קם כצבא ההגנה לישראל, התפשרנו איתו והכנסנו ערך ספציפי של דבקות במשימה וחתירה לנצחון, שכשקוראים את תוכן הערך זה בעיקר דבקות במשימה, כאשר ממשלת ישראל משתמשת במונח ניצחון, היא חרגה מגבולות המוסר". לדברי שגיא, עקרון המלחמה הצודקת מבוסס רק על הסרת איום מחיי אדם. כיוון שכך, ניצחון אינו חלק מהמלחמה - המלחמה היא רק הסרת האיום המיידי.
דבריו אלו של שגיא אינם עומדים במבחן הלשון העברית, אולם יתרה מכך, הם מהווים חריגה מהותית מהאתוס המכונן של צה"ל ושל צבאות מערביים בכלל. קלאזוביץ, ההוגה והתיאורטיקן הצבאי המערבי המודרני החשוב ביותר, קבע כי תכלית המלחמה הוא הניצחון. קלאוזביץ גם הכיר בעובדה כי מלחמה אינה עוסקת רק בניצחון הצבאי, אלא גם בהכרעת המוטיבציה התרבותית ציבורית העומדת מאחוריה "לעולם אין הפעילות הלוחמתית מכוונת נגד החומר בלבד. אלא תמיד בעת ועונה אחת גם נגד הכוח הרוחני המפיח חיים בחומר זה - ואין להפריד בין השניים".
לעומת וולצר, התפיסה היהודית רואה במלחמה מערכה קולקטיבית הכוללת לוחמים ואזרחים. לתפיסה זו, אזרחי אויב שאינם תומכים בלחימה אינם המטרה עצמה, אך הימצאותם באזור לחימה לא תהווה מניעה להכרעת האויב. היפגעותם אינה אגבית, הם חלק בלתי נפרד מהאויב - לא נזק אגבי, אלא נזק אינטגרלי. הגדרת המלחמה כקולקטיבית קובעת כי חיי חיילנו קודמים לחיי אזרחי האויב, וכי היעד הוא הניצחון והכרעת האויב.
המציאות של המלחמה היא ציבורית, וההתגייסות ללחימה היא התעלות של היחיד אל הכלל. כפי שכתב הרב דוד כהן (הנזיר): "והטוב שבמלחמה מתגלה, מסירות הנפש, בטול היחיד לכלל האומה, לכלל ישראל וארץ ישראל הקודש והמקדש, קידוש השם!". המלחמה מעבירה אותנו מעולמנו הפרטי אל המציאות הכללית הלאומית. כל יחיד ויחיד נשאב אל שורשו ונעשה חלק מצבא ה': "כשהסכנה נשקפת לכלל, יש הצדקה להקריב יחידים, שהם בבחינת אברים בודדים מהגוף האורגאני כולו, לשם הצלת הכלל כולו".
נקודת המבט של המלחמה כמעבר לספירה ציבורית משליכה על שני תחומי המוסר של המלחמה, עילות היציאה למלחמה וניהול המלחמה בפועל. ביחס לאופן ניהול המלחמה ותוצאותיה; הנכונות למסירות נפש של לוחמי ישראל, הפגיעה בחיי האויב, והרדיפה אחרי האויב עד כלותו, כולם נמדדים בקנה המידה של הציבור. הציבור, ולא היחיד, הוא הנושא והצלחתו וניצחונו הם היעד והתכלית.
ההתמודדות המוסרית האמיתית עם נז"א היא חזרה להגדרה היהודית של המלחמה. הגדרת המלחמה כמערכה קולקטיבית בה חיי חיילנו קודמים לחיי אזרחי האויב, ובה נלחמים עד הניצחון וההכרעה של הטוב על הרוע.
הכותב הוא ראש ביהמ"ד תורת המדינה