נשאלתי לאחרונה בראיון ברדיו: איזה סגנון מוזיקלי מועדף עליך. מסתבר כי שאלה זו יש בה כדי לאפיין היטב את נפש האדם.
השואל ציפה לתשובה סטנדרטית: חסידית או ישראלית, קלאסית או אלקטרונית, מוזיקה קצבית או שירי רגש. אבל הלב שלי בחר אינסטינקטיבית תשובה אחרת שהצליחה ככל הנראה להפתיע את השואל.
אני אוהב שירי תפילה, אמרתי לו. כן כן, אני מתחבר לשירים שהם תפילה, או לפחות כאלה הראויים להיות חלק מנוסח התפילה. אני אוהב שירים של 'ציבור'. לא שירי 'הופעה' של סולן יחיד, מוכשר ככל שיהיה.
שירת המונים כמשל. מהטרנדים הנפלאים שחדרו בשנים האחרונות למוזיקה החסידית (בזכותו של מוביל מהפכת 'שירו-שיר', ישראל סוסנה). הרעיון המרכזי: כולם, זקנים וילדים, שרים יחד בהרמוניה, וכל אחד מוסיף את גוון הקול הייחודי לו. וכשמדובר בשירה יהודית מעומק הלב - הרי כך בדיוק נראית התפילה בבתי הכנסת שלנו.
בעל התפילה בתפילות הימים הנוראים ניחן בקול מרטיט. ואולי בכלל מדובר בצדיק יסוד עולם ועצם העובדה שהוא ניגש לפני התיבה גורמת לנו להזיל דמעה. אך לא די בכך. השיא נרשם באותם קטעי תפילה בהם המתפללים מצטרפים אל בעל התפילה אם בקול רעש גדול ואם בזמזומים שקטים המלווים את בעל התפילה מצד אלו שאינם מסוגלים שלא להצטרף לשירה הבוקעת רקיעים.
זהו אפוא כוחה של תפילת רבים שמגיעה עד כסא הכבוד.
פס הקול של תפילות הימים הנוראים מלווה אותנו תדיר. הן מעוררות לתשובה לאורך כל השנים, בחורף ובקיץ, בסתיו ואביב. כל חסידות, כל קהילה, כל ישיבה - עם הנוסח, הקטעים הרלוונטיים והניואנסים הייחודיים לה אשר זר מלבד אנשי-שלומה לא יבינם.
בפס הקול של ימי ילדותי, בהיכל ישיבת מאור התלמוד בעיר רחובות, זכור לי סוף הפיוט 'ויאתיו' בתפילת מוסף של הימים הנוראים כאחד מרגעי השיא, ההיי-לייט.
המתפללים כבר סיימו לשיר בצוותא בהתלהבות במנגינה כובשת לבבות. בעל התפילה, דודי זקני הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל, רב העיר רחובות, חוזר על הקטע האחרון בפיוט כשקולו נשבר. הוא מתייפח בדמע ובקושי מצליח לסיים את הפיוט:
איי איי איי
וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאו
איי איי איי
וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה
כך, מדי שנה, ביום הרת עולם וביום הקדוש.
מי שהכיר אותו, ידע היטב מה גורם לכך. ליבו הטהור, לב של אהבת כל ישראל שעסק כל ימיו בהשבת לב בנים אל אביהם שבשמים, בוודאי ראה בעיני רוחו אותה שעה מצד אחד את היכל הישיבה העמוס במאות מתפללים המבקשים להמליך את מלכו של עולם.
מצד שני, ר' שמחה גם לא היה מסוגל להתעלם מהמתרחש באותם רגעים מחוץ לכותלי הישיבה: ברחוב הסמוך, אחים תועים, יהודים רחוקים, קמים לעוד בוקר שגרתי. הם לא יודעים קריאת שמע. לא כולם צמים ביום כיפור.
אבל הכהן הגדול מאחיו, לבוש לבן, לא מרים ידיים מאף נשמה יהודית, רחוקה ככל שתהיה. באותם רגעים לפני התיבה הוא רואה לנגד עיניו את החזון בהתגשמותו:
וישמעו רחוקים ויבואו. ויתנו לך כתר מלוכה.
אכן בתחום זה ניכרים בחוש פעמי גאולה: וישמעו רחוקים ויבואו. ביתר שאת מאז טבח שמחת תורה, האוזן היהודית הרחוקה כרויה מאי פעם. לתפילה, לאמונה ולתורה.
רק על מנת לסבר את האוזן, הכותל המערבי מתקשה להתמודד עם עומס המתפללים באמירת הסליחות האחרונה בחצות הלילה שלפני יום הכיפורים. מכל רחבי הארץ נוהרים מדי שנה מאות אלפים. רבים מהם לא מצליחים להתקרב פיזית לרחבת התפילה בשל העומס הכבד.
מנהלי הקרן למורשת הכותל ביקשו בחוכמה לווסת את ההמונים ולקיים מעמדי סליחות מרכזיים כמעט כל לילה. איש לא חלם שכל אחד ממעמדי הסליחות הללו יהפוך להיות עמוס כמו סליחות של ערב יום הכיפורים. הרחבה כולה מלאה, כולל המדרגות המובילות אליה.
ערב אחר ערב, ירושלים עוצרת מלכת. עשרות אלפים, מבאר שבע ועד קרית שמונה, עושים את כל הדרך לכותל כדי לקבל עול מלכות שמים, לבקש סליחה ולהתפלל לשנה טובה יותר.
בשלוש לפנות בוקר העיר פקוקה מעומס הרכבים הפרטיים והאוטובוסים שמובילים את ההמונים בחזרה למחוז חפצם - מלאים זכויות כרימון.
מי כעמך ישראל הצמא לאלוקות. אנא אמור לצרותינו די. גמר חתימה טובה.