לאחרונה האזנתי לפרק מרתק בפודקאסט של נתנאל אברהם, שבו הוא ראיין את פרופ' אפרים פודוקסיק על הנושא שכותרתו היא "עבריות היא הפתרון?".
בדבריו הסביר פרופ' פודוקסיק את ההבדל בין דתיות לבין מושרשות טבעית בזהות ובתרבות, שאותה הוא מכנה בשם "עבריות" (מדבריו, לא נראה שהוא מכיר את הגותו של הרב אשכנזי "מניטו" שעסק רבות בהגדרת הזהות הזאת).
לדבריו, הדור הצעיר שגדל כאן הולך ומבטא את זהותו באופן טבעי יותר ולאו דווקא דתי. הגדרת הזהות שלו הופכת להיות הדבר הברור והמובן מאליו. כמעט ללא צורך בהסברים מעמיקים ומפותלים. דבר שאנו רואים היטב לאורך שנות המלחמה. התגייסות וחיבור טבעיים לעם, לזהות, לארץ.
את הביטוי הנאמן לדבריו של פודוקסיק מצאתי בפודקאסט אחר ("משמורת משותפת") שבו שוחחו ד"ר גדי טאוב ועירית לינור על הקשר בין הדור הצעיר למסורת. עירית תיארה בדבריה שהיא נסעה עם חברתה לכותל באחד מלילות הסליחות, ולדבריה "מה שהיה מאוד מעניין, שזה לא היה אירוע חרדי... פשוט אנשים צעירים בלי סממנים דתיים חוץ מכיפה... באים לשם בשביל הכיף, כי זה חוויה, כי זה משהו שעושים".
בהמשך דבריה הסבירה על ההתחברות הטבעית למסורת: "אתה רואה איזה סוג של טבעיות של בני הדור הצעיר, גם האומנים וגם הקהל שלהם, שמבחינתם היהדות והאמונה זה מקור ליצירה - עוד אחד מהמקורות ליצירה".
"פתאום היהדות באיזו גרסה... (כוונתה, לא לגמרי 'דתית'), אבל נהנים ממנה, שמחים בה, מציינים אותה, שרים אותה, מתמודדים איתה, מנהלים כל מיני שיחות עם הקדוש־ברוך־הוא... זה שזה מקור להנאה... אתה רואה צעירים שלא הולכים עם הזרם של 'הדתה', ולא בוכים על כל הסיפור של דוכני תפילין ליד בית ספר..."
בין מזרח למערב
גדי טאוב סיכם את השיח ביניהם כך: "פעם להיות 'מגניב' היה להתרחק מהיהדות... גם מהציונות... הכול היה להיות כמו אחרים ולדבר בשפה בינלאומית. וקראתי לזה ב'המרד השפוף' 'להיות אזרחים ברפובליקה הבינלאומית הצפה של צופי סיינפלד...'" וכיום, לדבריו, הדור הצעיר בוחר להיות מה שהוא מכנה ה"נייחים", המחוברים לארצם, לזהותם ולתרבותם.
טאוב הוסיף: "ישראל היא האקספרימנט (הניסוי) המוצלח ביותר של המיזוג בין מזרח למערב. אין שום מקום אחר שחברת מהגרים הצליחה הצלחה גדולה עד כדי כך ביצירת כור היתוך".
עירית הסבירה את מקור ההצלחה לדעתה: "אני אגיד לך למה, גדי, כי אנחנו יהודים. ואנחנו לא מוגדרים לפי מזרח ומערב, לפי שמרנים וליברליים. המכנה המשותף של כולנו זה שאנחנו יהודים, מהרגע שנאמר לאברהם לך לך והוא הלך".
על דבריה הוסיף טאוב: "המונחים 'ניידים' ו'נייחים' שניהם רלוונטיים ליהדות מתחילתה. יש בה את האוניברסלי והפרטיקולרי מראש ולכן, במובן הזה, זה לא בפשטות מזרח ומערב..."
הרב אשכנזי ניסח את דבריהם כדרכו בצורה שנונה ומדויקת: "דרך שני יהודים שעלו לארץ, נפגשים שני גויים שונים, שתי תרבויות שונות, שתי צורות להיות אדם: האשכנזי פוגש את הספרדי, את התימני, הרומני את העירקי, האמריקני את הטוניסאי וכו'. כל זה קורה כמעט אחרי אלפיים שנה ומתרחש בו זמנית באינספור מסגרות - במסגרת האוטובוס, במסגרת ועד הבית, במסגרת בית הספר וכו'. אין דוגמה דומה בעולם כולו. רק בארץ ישראל נבנית חברה המאחדת את כל הערכים של ה'אדם'. המשימה קשה ועלינו להעלות את הניצוצות הטובים, לקחת את הדברים החיוביים, לאחד אותם על פי כללי התורה ולהשליך לפח ההיסטוריה את הדברים הרעים..." (סוד מדרש התולדות ד, עמ' 82)
טבעיות הקודש
כל הנקודות האלה מצטרפות יחד לרעיון גדול אחד שאין כמו יום הכיפורים, כדי לבטא אותו. עם ישראל מבטא בימינו יותר ויותר את טבעיות השייכות שלו אל הקודש. וכך כתב הרב קוק זצ"ל על ההתגברות של טבעיות הקודש בדורות הגאולה:
"ההארה של כל יום קדוש, צריכה להיות ניכרת בהתגברות של הטבעיות של הקודש, הדבקות האלוהית הרעננה, המחזקת את הנשמה באימוץ אדיר וקדוש מאוד.
"והארה כזאת, זורחת גם כן בארץ ישראל בכלל, לגבי חוץ לארץ. וזורחת באור הגאולה המתנוצץ ובא בימינו אלה, הארת הטבע האלוקי בעולם.
"ויסוד איתן זה, צריך שיהיה מורגש בכל נשמה. והיא למעלה מכל כפיפת קומה וכל כפיית רצון, למעלה מכל השגה מופשטת ומכל מרדות שיכולה להצטייר בלב. כי היא היא הארת הכוח המתכונן בנשמת העולם ובנשמת כל יחיד, כדי שיוכל על ידו, אור רוח הקודש הפנימי להגלות בכל החיים כולם" (פנקסי הראי"ה ב, כא, עמ' קצה).
מה שהרב קוק חזה וכתב לפני למעלה ממאה שנה הולך ונעשה למציאות הפשוטה ביותר של חיינו. הדור הצעיר חוזר לזהותו בתשובה טבעית מאהבה. בלי מילים גדולות אבל עם הרבה מאוד חיבור, שמחה ושייכות. אשריכם ישראל!