תחל שנה וברכותיה: תשפ"ז רק נכנסה, וכבר התבשרנו, שגם השנה הממשל האמריקני לא יעניק לאבו מאזן, וגם לא למשלחת הרש"פ, ויזות שיאפשרו להם להיכנס לארה"ב ולהשתתף בעצרת האו"ם. מדובר במדיניות שחידש ממשל טראמפ כבר בשנה שעברה, ומשרד החוץ שלו הקפיד לציין את הסיבות להחלטה.
אפשר לסכם את רשימת הנימוקים בשני משפטים: הרש"פ פועלת נגד ישראל בזירה הבינלאומית תוך הפרת ההסכמים שמכוחם הוקמה. והיא מייצרת טרור באופן מאורגן ועל פי חוק. חוק מס. 17 של הרש"פ מחייב אותה לתגמל כל מי שמפעיל טרור כנגד ישראל או ישראלים ויהודים - חוק אנטישמי שלא קיים בשום מקום בעולם, מאז חוקי גרמניה הנאצית. רק כאן אצלנו, במרחק אופניים (או טנדר) ממרכזי האוכלוסיה של ישראל, מתקיימת מערכת חוקים כזו, ולעת עתה הענישה המחמירה ביותר עליה היא שלילת ויזות.
למקרא ההחלטה ונימוקיה, עולה מאליה השאלה: למה בעצם חותרת אותה ארה"ב להקים בעזה רשות נוספת, שתפעל על פי אותו חוק בדיוק? תכנית "מפת הדרכים" של מלאדנוב מדגישה שוב ושוב, שהחוק שישלוט בעזה יהיה החוק הפלשתיני. אם כן, מה זה משנה מי יעמוד בראש אותה רשות "חדשה"? וכל עוד הנסיון של אוסלו א' וב' - נכשל, מה הטעם לנסות אותו בפעם השלישית בעזה?
אבל שאלת היחס הראוי לרש"פ עולה ביתר שאת דווקא כשהיא מופנית אלינו פנימה: היום כבר ברור שהסכם אוסלו היה טעות איומה, שלא הביאה שום תועלת, לא במישור הבטחוני - הרש"פ הרי לא נלחמת בטרו אלא מייצרת טרור, ו"שוטריה" מתחמשים ומתאמנים באופן שמסכן אותנו ואינו תואם את המותר עפ"י ההסכמים; לא במישור האזרחי - כשה"חינוך" הוא הסתה לטרור, החקלאות מושקעת בהשתלטות על שטחי סי, הביוב זורם חופשי בנחלים, הפסולת נשרפת אל תוך ריאותינו, וכלי רכב בלתי תקינים מסכנים את חיינו; וודאי לא במישור המדיני - כשהיא פועלת נגדנו בכל זירה בינלאומית אפשרית.
אין לישראל שום אינטרס בהמשך קיומה של הרש"פ, בהמשך קיומם של "מנגנוני הבטחון" שלה, ובוודאי לא בהמשך האימונים המסוכנים שלהם, והחזקת נשק שובר שוויון על ידם.
על אחת כמה וכמה שאין לנו שום סיבה רציונאלית לכבול את עצמנו מלהתיישב באזורי A ו B, לאחר שאבו מאזן עצמו הכריז כבר מזמן שהחלוקה לאזורים - בוטלה, ופועל כבר 24 שנים בתוך שטח C כבעל בית. לאחר שהסכם חלוקת הארץ הופר ע"י הצד הרש"פי, אין שום הגיון שהצד שלנו ישמור לו אמונים. אדרבא: עלינו לנהוג מנהג-בעלים בחבלי ארץ אלה, שהם שלנו גם לפי התורה וגם לפי הדין הבינלאומי.
השבוע, בטקס הנחת אבן הפינה לבית חנן פורת, שמענו מיהודית דסברג את הסיפור המלא על הצלת קבר רחל בהסכם אוסלו ב'. לפי ההסכם, קבר רחל, כחלק בלתי נפרד מבית לחם, היה אמור להימסר לרשות הפלסטינית, וכל מאמציו של חנן ז"ל לשכנע את רבין לשנות את רוע הגזרה - לא צלחו. מנוי וגמור היה עם רבין "לא לסכן את הסכם השלום ההיסטורי בגלל קבר".
יהודית, שזכתה לעבוד באותם ימים עם חנן ז"ל, סיפרה איך בדרכה מאלון שבות לעבודה בכנסת, עצרה להתפלל בקבר רחל. מבנה הקבר היה עמוס ביהודים נסערים, שמררו בבכי ולא ידעו את נפשם מפני רוע הגזרה. לפתע נכנסה אל המבנה אשה מרוקאית מבוגרת, וזעקה במר-ליבה: "אמא!! אמא!! אל תתני להם לקחת אותך!", ולשמע הזעקה קורעת הלב הזו פרץ כל הציבור בבכי ובזעקות. את הרגע המרטיט הזה תיארה יהודית, בהגיעה לכנסת, לחנן ז"ל, והוא - עלה לדוכן במליאה והעביר שם את עוצמת הזעקה. נאום הדמעות הזה הביא את ח"כ מנחם פורוש ז"ל לגשת לחנן ולהציע לו: בוא נלך שוב לרבין. והפגישה הנוספת הזו, עמוסת הדמע והרגשות - הביאה לשינוי המיוחל, ולהצלת אתר הקבר.
כל זה קרה בימים ההם, כשראש הממשלה היה יצחק רבין מהשמאל שהיה משוכנע שהוא מקדם הסכם שלום היסטורי, וחברי הכנסת פורת ופורוש ז"ל היו חברי כנסת שיצגו את מי שזכו אז לכינוי "פרופלורים". בכל זאת הם לא חסכו שום מאמץ להציל את המקום, והשקיעו משנה-מאמץ בעקבות הזעקה של אותה אשה פשוטה: "אמא, אל תתני להם לקחת אותך". עלינו ללמוד קל וחומר לעצמנו: ארץ ישראל שנשבתה בידי אויבינו היא-היא אמנו, וכל רגב ורגב בה זועק אלינו: אל תתנו להם להמשיך להחזיק בי! אם את רבין ניתן היה לשכנע, ודאי חובה עלינו למצוא את הדרכים לשכנע את ראש הממשלה שלנו, שהתנגד יחד אתנו לאוסלו, שעלינו להציל את חבלי ארצנו כולם מידי אלה שהשתלטו עליהם במרמה ותוך העמדת פנים של מי שחפצים בשלום.
"וכפר אדמתו עמו" - "ומהי אדמתו?" - שואל רש"י, ומשיב: "עמו. כשעמו מתנחמים - ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר" רצית ה' עמך", במה רצית ארצך? - שבת שבות יעקב". החיבור המתחדש בין העם לארצו, הוא ורק הוא הנחמה, וכל עוד החיבור הזה חסר - שניהם חסרים, ונחמתם חסרה אף היא. על כל רגב מארצנו שממשיך להיות מוחזק בידי אותם אויבים רשעים תאבי-דמנו - עלינו לזעוק כפי שזעקה אותה אשה בקבר רחל. על כל "הבהרה" ש"אין לנו מה לחפש" בשטחי ארצנו שהוכתמו בכינויים "איי" ו"בי" - עלינו להבהיר שיש ויש לנו מה לחפש שם, כי זו ארצנו האהובה, שבעוול ובאיוולת נמסרה, ועלינו להחזירה.
בערב שבת תשובה השנה עלינו להבטיח לעצמנו להמשיך ביתר שאת את תהליך התשובה הלאומית בו התחלנו לפני קרוב לארבע שנים. כשם שהצלחנו לשוב לצפון השומרון ואף לחזק את ההתיישבות שם הרבה מעבר למה שהיתה טרם העקירה, וכשם שזכינו להחזיר לידינו את מרחבי שטחי סי שהפקרנו לאורך שנות אוסלו הארורות, כך עלינו להמשיך ולנחול את הארץ הטובה כולה.