לפני מספר שנים השתתפתי בסיור בחירייה, הר הפסולת העצום שעמד במשך שנים בלב הארץ.
במהלך הסיור שאלתי את המדריך: מדוע הפסיקו לזרוק לשם את הזבל? האם נגמר המקום? ההסבר שקיבלתי היה מפתיע. מתברר שההר יצא משליטה והחל לייצר נזקים סביבתיים אדירים: הציפורים שחגו מעליו סיכנו מטוסים, הגשמים שטפו את הרעלים שבו לתוך הנחלים הסמוכים, והגז שהצטבר בתוכו גרם לשריפות ופיצוצים.
זה גרם לי להבין שהטעות שעשינו ברמה הלאומית עם הר הזבל, היא לא פעם אותה טעות שאנו עושים ברמה האישית עם החיים שלנו. לכולנו יש "פסולת": טעויות עבר, כישלונות צורבים או תקופות שאנו מתביישים בהן ומעדיפים פשוט לזרוק לפח, לסגור ולהדחיק. אך הנה האמת שאנו נוטים לפספס: מה שזורקים ומדחיקים - מתחיל לעשות נזקים. כשדוחפים את העבר עמוק למגירה אפלה ומתעלמים ממנו, הוא הופך לרעיל. בדיוק כמו הגז בחירייה, זה רק עניין של זמן עד שהוא יתפוצץ לנו בפנים.
אז מה עושים עם העבר הבעייתי? הפתרון של חירייה לא היה למחוק את ההר. במקום זאת, הפכו אותו לפארק ירוק ויפהפה, והחלו בתהליך עמוק של שיקום ומיחזור. דווקא הגובה העצום של הפסולת, הוא זה שיוצר היום את נקודת התצפית והנוף המיוחד.
כשאביתר בנאי התעקש
ישנה שיחה מרתקת שקיימו בעבר הרב אורי זוהר זצ"ל ואביתר בנאי. הרב זוהר אמר שם שלמרות שכיום הוא כבר בן 80, הוא מחשיב את עצמו כבן 40 בלבד - שכן זהו הגיל שבו חזר בתשובה. בנאי הקשה עליו: "לא קיבלת מהתקופה ההיא כלום? אין לך מה ללמוד ממנה?". הרב אורי זוהר השיב לו, שלא, זו הייתה תקופה של בזבוז ועיסוק בהבל. אך אביתר בנאי המשיך להקשות, אשתו של הרב אורי זוהר הצטרפה, ואחרי כמה דקות, הם הצליחו לגרום לו להסכים שהאישיות, הכלים והכישרונות שנבנו באותן שנים בהן היה חילוני, הם אלו שמונפו על ידו ודרכם הוא פועל היום טוב בעולם.
הדברים האלה מתחברים באופן נפלא למה שהרב קוק כתב כשהוא מתאר תהליך של שינוי אמיתי: "כְּשֶׁעוֹסְקִים בִּתְשׁוּבָה צְרִיכִים... לְבָרֵר אֶת הַטּוֹב הַנִּמְצָא בְּעֹמֶק הָרַע וּלְחַזֵּק אוֹתוֹ... כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַתְּשׁוּבָה כֹּחַ פּוֹעֵל לְטוֹבָה, הַמְהַפֶּכֶת מַמָּשׁ אֶת כָּל הַזְּדוֹנוֹת לִזְכֻיּוֹת" (אורות התשובה ט, ה). התשובה האמיתית, מלמד אותנו הרב קוק, אינה מחיקת הרע, אלא בירור וחילוץ של הטוב הגנוז בתוכו. זהו יסוד משמעותי, משום שאנשים רבים חוששים לעשות שינוי בחייהם מתוך מחשבה שמשמעותו היא מחיקת חלקים מהאישיות שלהם, ויצירת ניכור מוחלט כלפי מי שהם היו עד היום.
אצל דור החוזרים בתשובה של ימינו - דמויות כאביתר בנאי, שולי רנד, צבי יחזקאלי, סיון רהב מאיר ועוד רבים וטובים - הדבר בולט ונוכח אף יותר. הם אינם זורקים את עברם לפח. הם לא מחקו את הכישרונות ואת התחומים בהם עסקו, אלא לקחו את אותה מומחיות בדיוק ויצרו בתוכה מהפך מדהים, מתוך עולם של אמונה, הישר אל לב המיינסטרים הישראלי.
כיבוש היצר לא משחית
לאור זאת, מקבל הביטוי המוכר "לכבוש את היצר" משמעות חדשה ועמוקה. בדרך כלל, המושג הזה נשמע לנו כמו ציווי נוקשה שמטרתו לדכא, לחנוק ואפילו לבטל חלקים טבעיים בתוכנו. אך אם נחשוב על המילה "כיבוש" בהקשרה המקורי מעולם המלחמה, נגלה שצבא הכובש חבל ארץ אינו מבקש לשרוף ולהשמיד אותו, אלא לספח אותו. הוא לוקח אדמה שעד אתמול שימשה את האויב - והופך אותה לנכס אסטרטגי, ובהמשך הוא בונה עליה חיים ומפריח אותה.
כיבוש אמיתי לא נועד להשחית, הוא נועד להצמיח. זהו בדיוק "כיבוש היצר" - לא לדכא את התשוקות וכוחות הנפש שלקחו אותנו בעבר למקומות שליליים, אלא לכבוש אותם מחדש, "לגייר" אותם, ולגייס אותם לטובתנו.
כך גם נוכל להבין לעומק את המשפט המפורסם מהתפילה שאיתו אנו פותחים את יום הכיפורים: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". כוונתנו אינה מופנית רק כלפי אנשים בעייתיים, 'מאפיונרים' הנמצאים סביבנו, אלא בראש ובראשונה אל ה'עבריין' שבתוכנו. אנו נקראים לקחת את כל אותן עוצמות חיים אדירות שפעם לקחו אותנו למקומות נמוכים, וביום הכיפורים להצליח לרתום אותם למגמות הטובות של חיינו.
לחזור בתשובה אין פירושו להעלים את העבר ולמחוק חלקים מהאישיות שלנו. תשובה שלמה היא היכולת לקחת את אותה אנרגיה שפעם הרסה לנו את החיים, ולהפוך אותה לחומר הבערה שיטיס אותנו קדימה. בסופו של דבר, הפסולת של אתמול - יכולה וצריכה להפוך לדלק של המחר. אל תזרקו את כוחות החיים שלכם. תמחזרו אותם.
הכותב הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה