יש רגע אחד מתפילות הימים הנוראים בישיבת מרכז הרב שהרב יהושע מגנס אינו יכול לשכוח.
בית המדרש כולו כבר סיים לומר "ונתנה תוקף", הקולות שככו והציבור המתין לשליח הציבור, ר' אברום. אלא שהוא לא המשיך.
"זה שקט מוחלט בבית המדרש", משחזר הרב מגנס. "ופתאום שומעים קול בכי. ר' אברום היה רכּון על הסטנדר, והוא בכה ובכה ובכה. איזה בכי... 'מי במים ומי באש'... ורק שמעו את הבכי בכל בית המדרש". רק כעבור דקות התרומם והמשיך בתפילה. "עד היום אני יודע: כך הייתי רוצה להגיד 'ונתנה תוקף', עם הבכי הזה".
תפילתו של ר' אברום נשענה על מסורת של דורות. בנו, הרב שמואל שפירא, מתאר את נוסח וולוז'ין שעבר בין שליחי הציבור בישיבה, אך מדגיש כי אצל אביו לא היה זה רק נוסח: "זה החום, העוצמה של התפילה". הרב מגנס מספר על יהודי ירושלמי שאמר להם פעם כי אף שאינו מזוהה עם דרכה של מרכז הרב, על דבר אחד אין ויכוח: "ר' אברום חינך דור שלם איך להתפלל. מה זה תפילה".
את כוח התפילה ינק גם מאמו הצדקת. הרב שמואל מספר כי הרב יחזקאל סרנא אמר לתלמידיו: "רוצים לדעת איפה ללמוד איך מתפללים? מאמא של ר' אברום. ממנה תלמדו איך מתפללים". תפילתה הייתה כה מרוממת, עד שבעזרת הנשים נהגו המתפללות לשבת לצדה בתורנות כדי להתבשם מתפילתה.
אך יותר מכול בלטה חרדת הדין. בשנתו האחרונה, כאשר היה חולה, ישב הרב שמואל לצדו ואמר עמו תהילים לרפואתו. כשהגיעו למילים "ואל תבוא במשפט את עבדך", עצר ר' אברום והניח את אצבעו על המילה "משפט". בנו ניסה להמשיך - והוא עצר אותו שוב. "כשאדם נמצא בעומק הדין וחרדת הדין", מספר הרב שמואל, "איך אפשר להזכיר את המילה המזעזעת הזאת - משפט?"
אלא שחרדת הדין לא הולידה עצבות. לאחר תקיעות השופר היה ר' אברום מסיר את הטלית מראשו ופניו משתנות. "איזו שמחה, פנים מאירות", מתאר הרב מגנס. "חרדת הדין - דקה אחת; אחרי זה, כשהוא קיים את המצווה - איזו הארת פנים".
גם כשהיה חלש, הקשר עם תלמידי הישיבה העניק לו כוח. באחת השנים הורה הרופא שלא יעבור לפני התיבה בנעילה. כאשר אמר לו בנו שהציבור ישמח אם בכל זאת ייגש, שאל מיד: "הציבור ישמח?" - ואזר את כוחותיו. "התפלאו איך החלונות מהקולות והברקים שהיו בתפילה הזאת לא התנפצו", מספר הרב שמואל.
ובסיום סדר העבודה, כשהישיבה כולה שרה "מראה כהן", נדמה היה למתפללים שהמילים קמות לתחייה. "הרגישו שאנחנו כמעט בבית המקדש", מתאר הרב שמואל. "הנה כמו שכהן נכנס לקודש הקודשים, נכנס ויוצא בשלום. הכול היה נראה - רק חסר בית המקדש".
וכאשר ליוו התלמידים את ר' אברום לביתו לאחר התפילה, המשיכו לשיר אחריו ברחובות ירושלים: "אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קודש הקודשים בשלום בלי פגע".