ישנו רגע אחד בשנה שבו הזמן כאילו עוצר מלכת. דקות ספורות לפני שהשמש שוקעת לחלוטין ומסמלת את סיומו של יום הכיפורים, מתכנסים מיליוני יהודים מכל גווני הקשת, דתיים, מסורתיים ושאינם מגדירים את עצמם כך - לחלל אחד רוטט של ציפייה.
בבתי הכנסת העמוסים לעייפה ובחצרות הרחובות משתררת דומייה מוחלטת. כולם ממתינים לצליל היחיד, הפשוט והנקי ביותר: תקיעת השופר.עבור רבים, התקיעה הזו מסמלת קודם כל את רווחת הנפש המעשית הצום הממושך הגיע לסיומו. אך עמוק מכך, זהו רגע של הקלה רוחנית כבירה. לאחר יום שלם של חשבון נפש, תפילת נעילה ובקשה כנה של "המצא לנו מחילה רגע לפני נעילת השער".
השופר בוקע ומביא עמו את התחושה המנחמת שהתשובה התקבלה, וכי זכינו להיכתב ולהיחתם בספר החיים.
מהו המקור לתקיעת השופר? המקור המרכזי לתקיעה זו מגיע ממצוות שנת היובל המקראית. אחת לחמישים שנה, במוצאי יום הכיפורים, נשמע קול שופר בכל רחבי הארץ שהכריז על דרור לחופש ושחרור עבדים.
כיום, בכל שנה מחדש, השופר מהדהד את אותו זיכרון עתיק ומבשר על חירותה של הנשמה מכבלי העבר וחטאיו, ועל שיבתו של כל אדם אל מקומו הטבעי והטהור. ברגע שהקול הזה סוף סוף נשמע, הוא הופך לאות הרשמי לחגיגה פנימית. הוא מזכיר לנו את דברי המדרש על מוצאי החג: "לך אכול בשמחה לחמך... כי כבר רצה האלוהים את מעשיך".
הפלא הגדול ביותר ברגע הזה הוא האחדות שהוא מייצר. השופר אינו דורש בקיאות בסידור או הבנה של פיוטים מורכבים הוא קול פשוט ללא מילים, זעקה ישירה של הלב. כשכל המחיצות נופלות, עם ישראל כולו עומד יחד, מקשיב לאותו הצליל, וצועד שכם אל שכם אל תוך שנה חדשה של תקוה, בריאות ושלום.
"תן שלום בארץ ושמחה ליושביה"
הכותב הוא ראש הישיבה התיכונית אורט מעלות