מבט ראשון על חיים אילפלד לא מרמז על מסע הייסורים שעבר. אבל הרגעים הפשוטים ביותר, אלה שרובנו מקבלים כמובן מאליו - ביס מעוגת יום הולדת, לגימה של מים צוננים ביום חם, או ארוחת שישי משפחתית - היו עבורו במשך 16 שנים פנטזיה רחוקה ובלתי מושגת.
"כל יום שישי הייתי רואה את השולחן, את המאכלים ומתגרה," נזכר חיים בכאב. "הייתי שואל את עצמי: 'למה אני לא יכול לאכול את זה?'. 16 שנים של כאב. רציתי לאכול את כל השולחן".
הטרגדיה החלה כשהיה בן שנתיים בלבד. בטעות איומה, הוא שתה חומר ניקוי קאוסטי חריף מתוך בקבוק. "אני זוכרת את היום הנורא הזה," מספר אביו. "זה היה בקבוק עם טיפה של חומר מסוכן. פתאום ראיתי קצף לבן יוצא לו מהפה. אמרתי 'שמע ישראל'. עצם זה שהוא נשאר בחיים - זה נס".
חיים שרד, אך צינור הוושט שלו נהרס לחלוטין. מאותו יום, הוא איבד את היכולת לבלוע. כל התזונה שלו הוכנסה ישירות לקיבה דרך צינורית האכלה שהיה מחובר לבטנו.
אם לא די בסבל הזה, במהלך השנים נאלץ חיים להתמודד גם עם מחלת הסרטן שתקפה אותו - וגם אותה ניצח בגבורה.
חיים כבר השלים עם המציאות שבה לא יאכל לעולם דרך הפה, אך לאחרונה חלה הידרדרות חמורה במצבו. הוושט, שהיה חסום במשך שנים, החל להתנפח ולהגיע לממדי ענק בתוך חלל החזה, עד שהפעיל לחץ קריטי על קנה הנשימה שלו.
"ראינו שקנה הנשימה פחוס ולחוץ לחלוטין," מסביר ד"ר רן קרמר, מנתח בכיר במרכז הרפואי שיבא. "כל דלקת קטנה במערכת הנשימה העליונה הייתה עלולה לגרום לבצקת ולחסום את כניסת האוויר לגמרי - מצב מסכן חיים מיידית. אדם יכול לחיות עם הזנה בטנית, אבל הוא לא יכול לחיות כשהצינור הנשימה שלו נחסם".
מצב החירום לא הותיר ברירה. בגיל 18, נכנס חיים לניתוח מורכב, נדיר ויוצא דופן. במהלך הניתוח, הוציאו הרופאים את הוושט החסום ובנו מחדש את האנטומיה של מערכת העיכול: הם לקחו את הקיבה של חיים, שחזרו ממנה צינור דמוי וושט חדש, וחיברו אותו באזור הצוואר. הטכניקה הזו איפשרה לראשונה המשכיות ישירה מהפה אל מערכת העיכול.
ימים ספורים לאחר הניתוח המורכב, הגיע רגע האמת. "שאלתי את ד"ר קרמר אם אפשר לשתות טיפה של מים, רק כדי להבין את ההרגשה," מספר חיים בהתרגשות. "כשהוא אמר לי 'כן' ושתיתי - זה היה עולם אחר לגמרי".
ד"ר קרמר נזכר ברגע הזה בחיוך. "רצינו לראות שזה עובד. כשהוא שתה בפעם הראשונה, זה היה מחזה מרהיב. הוא חייך מאוזן לאוזן חיוך כובש ואמר: 'זה יורד, אני לא מאמין'".
שבוע בלבד לאחר הניתוח, קיבל חיים גביע גלידה - האוכל המוצק הראשון שטעם מימיו. "זה גביע הניצחון שלך," אמרו לו בצוות הרפואי.
"עד לא מזמן זה היה נראה דמיוני," אמרה אימו בדמעות שמחה. "לפני שבוע היינו באמצע ניתוח, ובחלומות הכי ורודים שלנו לא דמיינו אותו אוכל גלידה ונושם כל כך טוב".
כשנשאל חיים איך הרגע הזה מרגיש, הוא ענה ללא היסוס: "זה הרגע הכי טוב בחיים שלי. אנשים לא יודעים להעריך את הדברים האלה, בשבילם זה מובן מאליו לנשום ולאכול. צריך להעריך כל דבר קטן בחיים".
הניצחון של חיים לא נעצר באפשרות לאכול. לאחר שלא התאפשר לו להתגייס לצבא במסלול רגיל, הוא בחר לעשות שירות לאומי במקום שבו ניצלו חייו - במרכז הרפואי שיבא - בו הוא מסייע למטופלים במכון הריאות.
"זה הרגשה של ניצחון להיות כאן על מדים", מסכם חיים בגאווה. "פה זו השליחות שלי ופה זה הבית. בגלל כל מה שעברתי, יש לי יתרון, אני יכול להבין את החולים, להרגיע אותם מניסיון אישי ולעזור לרופאים. החלום שלי בעזרת השם הוא להיות בעצמי מנתח".