המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אליקים רובינשטיין, חוזר אל כמה מהפרשות הרגישות שבהן עסק לאורך שנותיו בשירות הציבורי - מהעגונה מצפת והמחלוקות עם בתי הדין הרבניים, דרך המאבק לצמצום מקרי הממזרות ועד ביטול גיורים והיתר המכירה.
בפודקאסט עם הרב פרופ' יצחק כהן בערוץ 7 הוא מספר על מה שהתרחש מאחורי פסקי הדין, ומציג את העיקרון שליווה אותו: כבוד לעולם ההלכה ולבתי הדין, לצד חתירה לפתרון אנושי ומעשי.
עוד שנים רבות לפני שהתיישב על כס השיפוט בבית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין כבר חשב על התפקיד שממלא שופט בחייהם של בני אדם. לדבריו, ספר שכתב בשנת 1980 על ראשיתו של בית המשפט העליון, "שופטי ארץ", נטע בו במידה מסוימת את הרצון להיות שופט. אבל כאשר הוא נשאל איזה שופט ביקש להיות, הוא אינו מתחיל בתיקים החוקתיים הגדולים או בפסקי הדין שזכו לכותרות.
"זה נשמע קצת אולי מליצי או בומבסטי, אבל זה צדק", הוא אומר. "אם אתה יכול לפתור סיטואציה לאנשים". מבחינתו, תיק קטן של אדם פרטי לא היה בהכרח חשוב פחות מסוגיה חוקתית רבת עמודים ואסמכתאות. רובינשטיין נזכר באמירה של הנשיא משה לנדוי למרים נאור, שלפיה לשופט יש תיקים רבים, אבל לבעל הדין - התיק שלו הוא כל עולמו.
"את כל עולמו הזה לכבד", אומר רובינשטיין המכהן היום גם כנשיא המכללה האקדמית אשקלון. "בעיניי השאיפה היא לחבר בין הצדק והמשפט. שבסוף היום תרגיש שלא רק עשית משפט, אלא גם עשית צדק".
הגישה הזאת עמדה למבחן באחת הפרשות הרגישות שבהן עסק - פרשת העגונה מצפת. בית הדין הרבני האזורי התיר אישה שבעלה היה במצב רפואי קשה באמצעות זיכוי גט, בפסק דין הלכתי חריג ומנומק. שנים לאחר מכן ביקש אדם שלא היה צד להליך לפתוח מחדש את התיק, ובית הדין הרבני הגדול החל לדון בבקשתו.
רובינשטיין מדגיש כי בית המשפט העליון לא ביקש להכריע בוויכוח ההלכתי עצמו. "אנחנו לא פוסקי הלכה", הוא אומר. "הוויכוח התורני הוא לגיטימי". השאלה מבחינתו הייתה אחרת: האם אדם מן החוץ יכול, שנים לאחר שפסק הדין הפך לחלוט, לפתוח מחדש הליך שאין לו בו מעמד.
התשובה שנתן בית המשפט הייתה שלילית. אלא שמאחורי הסוגיה הפרוצדורלית עמדה גם מציאות אנושית קשה. רובינשטיין מתאר את האפשרות שהאישה כבר הייתה נישאת מכוח פסק הדין, ואז הייתה מוצאת את עצמה מול ניסיון לערער בדיעבד על מעמדה ועל מעמד ילדיה. "שומו שמיים", הוא אומר. לדבריו, זו הייתה בעיניו הכרעה "נכונה מבחינה משפטית, אבל גם נכונה מבחינה אנושית".
אותו חיבור בין משפט למצוקה אנושית בולט במיוחד בסיפור שכמעט ואינו מוכר לציבור הרחב: ההסדר שגיבש רובינשטיין, בעת שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה, יחד עם הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול דאז, הרב שלמה משה עמאר, לטיפול במקרי ממזרות.
הכול החל, לדבריו, כאשר עו"ד עדי וייס, שכיהן כסגן היועץ המשפטי של משרד הרווחה, הציג בפניו שורה של מקרים שבהם בתי דין אזוריים קבעו ממזרות. "הוא אומר לי, תשמע, אני מאמין שחלק מהמקרים האלה, חלק גדול, אפשר להתיר", מספר רובינשטיין. מבחינתו, היה קשה להשלים עם מצב שבו ילדים יישאו לאורך חייהם מעמד הלכתי כה כבד מבלי שמוצו כל האפשרויות.
לאחר שיחות עם דיינים ועם הרב עמאר גובש מנגנון מיוחד. תיקי ממזרות יידונו בפני הרכבים המתמחים בנושא; לקטין ימונה ייצוג נפרד ולא יסתפקו בהוריו, שעלולים להיות שקועים בסכסוך ביניהם; נציג היועץ המשפטי לממשלה יהיה מעורב בהליך; ואם בית הדין האזורי לא ימצא דרך להתיר - הערעור לבית הדין הגדול יהיה אוטומטי. גם שם ייבחן המקרה בידי הרכב מתאים. אם גם אז לא תימצא דרך הלכתית להתיר, התיק יישאר פתוח כדי לאפשר לילד, עם הגיעו לבגרות, להציג בעתיד ראיות חדשות.
ההסכם נחתם, מספר רובינשטיין, ממש ביום האחרון לכהונתו כיועץ המשפטי לממשלה. לדבריו, לאורך השנים נאמר לו שכ־80 אחוזים מהמקרים שטופלו במסגרת זו נפתרו.
"זה עשה לי הרגשה מאוד טובה", הוא מודה, ומוסיף בחיוך: "כשנגיע לישיבה של מעלה ואני אצטרך להראות משהו, אולי זה יהיה משהו שנראה".
רובינשטיין אינו מגדיר את המדיניות הזאת כ"עצימת עיניים" כלפי ממזרות. בעיניו, ההגדרה הנכונה יותר היא שהמערכת אינה מחפשת לייצר מקרים כאלה במקום שבו ניתן להימנע מכך. גם ההגבלות על בדיקות גנטיות בהקשרים מסוימים נועדו, לדבריו, שלא להרחיב את מעגל הממזרות.
המודל שנוצר באותו הסדר השפיע לדבריו גם על ההתמודדות עם משבר אחר - ביטול גיורים בדיעבד. רובינשטיין מותח ביקורת על האפשרות שאדם שעבר הליך גיור, חי במשך שנים כיהודי, ימצא את יהדותו מוטלת בספק במסגרת הליך גירושים משום שאורח חייו השתנה.
"אין לנו משטרת קיום מצוות", הוא אומר. לדבריו, ישנם יהודים מלידה שאינם שומרי מצוות, ויש מי שגדלו בחברה הדתית ובהמשך עזבו אותה. לכן, האפשרות לבטל גיור לאחר שנים צריכה, לשיטתו, להישמר למקרים חריגים ביותר, דוגמת מצב שבו יתברר כי הליך הגיור עצמו נעשה במרמה. "זה צריך להיות נדיר שבנדירים".
למרות ההתערבויות המשפטיות שתיאר, רובינשטיין מבקש להדגיש פעם אחר פעם כי גישתו לא נבעה מעימות עם בתי הדין הרבניים. להפך. "באופן אישי יש לי כבוד התורה וגם כבוד למוסד", הוא אומר.
עוד בתקופתו כיועץ המשפטי לממשלה אפשר ליועץ המשפטי לשיפוט הרבני להופיע בפני בג"ץ בתיקים הנוגעים לבתי הדין, אף שלא היה צד פורמלי להליך. הוא ראה בכך דרך ליצור גשר בין המערכות. גם כשופט, לדבריו, לא חיפש הזדמנויות להתערב בפסיקה ההלכתית, אלא עסק בשאלות כמו סמכות, כללי הצדק הטבעי ותקינות ההליך.
לעיתים, הוא מספר, עצם קיומו של ההליך בבג"ץ סייע למערכות למצוא פתרון מבלי שבית המשפט נדרש לתת פסק דין. הוא נזכר במקרה של גר, שבוע לפני חתונתו, שמעמדו הועמד בספק. העתירה הגיעה לבג"ץ, אך בתיאום עם מערכת בתי הדין נקבע דיון מהיר בבית הדין הרבני הגדול, והסוגיה נפתרה מבלי שהחתונה תבוטל.
רובינשטיין נזהר מהתיאור של בג"ץ כ"חרב" המונפת מעל בתי הדין. הוא מעדיף לדבר על ניסיון משותף "לחפש תוצאה שתהיה הלכתית נכונה, ויחד עם זה תפתור את הבעיה האנושית".
"יש מקרים שבהם נתקעים באיזו פינה", הוא אומר, "ואתה אומר: אני עוזר לחלץ מהפינה הזו". לדבריו, רבים מן המקרים נפתרו בדרך פרגמטית וללא פסקי דין עקרוניים. "יש חשיבות גדולה לפרגמטיות בעניין הזה".
אותה תפיסה באה לידי ביטוי גם בסוגיית היתר המכירה בשנת השמיטה. לאחר יותר ממאה שנה שבהן הרבנות הראשית ומועצות הרבנות הסתמכו על ההיתר, התקבלה החלטה ששינתה את המדיניות בעקבות משאל טלפוני בין חברי מועצת הרבנות, ללא דיון מסודר. העתירה הגיעה לבג"ץ.
גם שם, מדגיש רובינשטיין, בית המשפט לא הכריע אם היתר המכירה נכון מבחינה הלכתית. פסק הדין עסק במשפט המינהלי: האם ניתן לשנות מדיניות רבת שנים באופן כזה. "אחרי מאה שנה פלוס של נוהג, לבטל אותו במשאל טלפוני בלי דיון - בלתי אפשרי", הוא אומר.
בית המשפט מצא פתרון שאפשר לרבנות להסמיך רבנים שייתנו את ההיתרים גם במקומות שבהם הרב המקומי הסתייג מהשימוש בהיתר המכירה. שנים לאחר מכן, מספר רובינשטיין, פגש את הרב זאב וייטמן, שאמר לו כי פסק הדין "הציל את המצב".
אך אולי הסיפור שממחיש יותר מכול את השקפתו על היחסים בין מערכות המשפט והדת התרחש בכלל מחוץ לאולם בית המשפט. במשך כמה שנים הוביל רובינשטיין השתלמויות משותפות לשופטים ולדיינים מכל בתי הדין הדתיים בישראל - דיינים רבניים, קאדים מוסלמים ודרוזים ודיינים בבתי הדין הכנסייתיים.
המפגש, הוא מספר, היה יוצא דופן: בעלי לבוש, מסורות ושיטות משפט שונות יושבים יחד ועוסקים באותן דילמות של משפחה, סכסוך וכאב אנושי.
"הבעיות הן אותן בעיות", הוא אומר. "האנוש הוא אותו אנוש, אם הוא ערבי או יהודי או מוסלמי או נוצרי או דרוזי".
בסיום השיחה, אחרי הדיון הארוך בגבולות הסמכות של בג"ץ ובתי הדין הרבניים, רובינשטיין בוחר דווקא במילה אחרת כדי לתאר את הגבול שצריך לעמוד בפני כל בעל סמכות.
"זה נכון לכולנו, גם לבג"ץ ולכולנו - ענווה", הוא אומר. "ענווה, ענווה, ענווה, כמה שאפשר".
ואולי בכך נסגר המעגל עם התשובה שנתן בתחילת השיחה על השופט שביקש להיות: לא מי שרואה בתיק עוד סוגיה משפטית, אלא מי שזוכר שמאחורי ההליך עומד אדם, ולעיתים חיים שלמים. משפט, מבחינתו, אינו מסתיים בשאלה אם הדין נאכף כהלכה. המבחן האמיתי הוא האם בתוך גבולות הדין ניתן גם לעשות צדק.