מה היה קורה אילו בכל מערכת בחירות היינו יכולים להחליט מראש אילו קולות מצביעים ראויים להישמע ואילו לא?
זו אינה שאלה תיאורטית. לקראת הבחירות הקרובות צפויה ועדת הבחירות לדון בלא פחות מעשר בקשות לפסילת רשימות, ובהן עוצמה יהודית, הדמוקרטים ורע"ם. יהיו מי שיברכו על פסילתה של רשימה זו או אחרת, ויהיו מי שיתנגדו. אבל השאלה החשובה בעיניי אינה איזו מפלגה תיפסל, אלא מה המשמעות של עצם הניסיון למנוע מציבור אזרחים את האפשרות להיות מיוצג בכנסת.
דמוקרטיה אינה נמדדת ביכולתה להכיל רק את הקונצנזוס. היא נבחנת דווקא ביכולתה לאפשר גם לדעות שונות, מורכבות ושנויות במחלוקת להתמודד על אמון הציבור.
כל רשימה המתמודדת בבחירות מייצגת ציבור. לעיתים הוא קטן, לעיתים גדול, ולעיתים מדובר בציבור שעמדותיו מעוררות התנגדות חריפה. אבל כל עוד מדובר באזרחים, זכותם להשמיע את קולם ולבקש את אמון הציבור, אינה צריכה להיעלם רק משום שהדעות שהם מבקשים לייצג אינן מקובלות על אחרים.
כאשר פוסלים רשימה, לא רק המועמדים נפסלים. גם ציבור הבוחרים שלה מקבל מסר שלפיו הקול שביקש להשמיע אינו לגיטימי. כאן בדיוק מתחילה הסכנה.
הטיעון בעד פסילת רשימות יכול להישמע משכנע, במיוחד כאשר מדובר במקרה קיצוני. אבל הסכנה האמיתית אינה תמיד במקרה הראשון, אלא בתקדים שהוא יוצר.
אפשר להמחיש זאת באמצעות הוויכוח על עונש המוות. גם מי שסבור שיש מקרים שבהם אדם שביצע פשע מחריד ראוי לעונש החמור ביותר, צריך לשאול מה קורה כאשר הגבולות מתרחבים. היום מדובר במחבלים על רקע לאומני, מחר ברוצחים מסוג אחר, ובהמשך עלולים להיווצר קריטריונים נוספים. ההיסטוריה המשפטית מלמדת אותנו שגם מערכות משפט טועות, ואנשים חפים מפשע הורשעו. מאסר שווא אפשר, לפחות באופן עקרוני, לתקן באמצעות שחרור ופיצוי. הוצאה להורג היא החלטה שאי אפשר להשיב לאחור.
כך גם בפסילת רשימות. ברגע שמעניקים למערכת סמכות לשלול זכות יסוד, השאלה אינה רק מהו המקרה שמצדיק זאת היום, אלא מהם הגבולות שייקבעו מחר. מה שנראה היום כמקרה חריג וקיצוני עלול להפוך עם הזמן לכלי לגיטימי, ובהמשך אף לשגרה.
וזו אינה סכנה השייכת למחנה פוליטי אחד.
לאורך השנים הוגשו בקשות לפסילת רשימות ומועמדים מהימין, מהשמאל וגם מקרב המפלגות הערביות. היו מקרים שבהם ועדת הבחירות פסלה, ובית המשפט העליון הפך את ההחלטה. העובדה שהוויכוח הזה חוזר פעם אחר פעם משני צדי המפה הפוליטית היא בדיוק הסיבה לזהירות הנדרשת: חרב שנועדה לפגוע ביריב היום עלולה להיות מופנית כלפי מי שמחזיק בה מחר.
והמציאות הישראלית של 2026 רק מחזקת את הצורך בזהירות הזאת. הקונצנזוס כמעט ואינו קיים עוד. כמעט כל נושא - ביטחוני, משפטי, כלכלי, חברתי, דתי וכמובן פוליטי - מעורר מחלוקת עמוקה ומחלק את הציבור למחנות.
זו אינה תקלה בדמוקרטיה. זו המציאות של חברה חופשית ורבת-דעות. דווקא משום שאין עוד אמת אחת המקובלת על כולם, אין מקום להחליט מראש אילו תפיסות עולם ראויות להתמודד ואילו לא. ככל שהחברה מגוונת ומחולקת יותר, כך גוברת החובה לאפשר למגוון רחב של קולות להתמודד על אמון הציבור.
אפשר ללמוד מכך גם מהנעשה בארצות הברית. ההגנה הרחבה שמעניק התיקון הראשון לחוקה לחופש הביטוי וההתאגדות הופכת את האפשרות לפסול מפלגות בשל עמדותיהן למוגבלת ביותר. נקודת המוצא היא, שהדרך להתמודד עם רעיונות קיצוניים אינה בהכרח להעלים אותם מהקלפי, אלא לאפשר לציבור להיחשף אליהם ולהכריע בעניינם בקלפי.
זו צריכה להיות גם נקודת המוצא שלנו.
הזכות לבחור ולהיבחר אינה רק זכות פוליטית. היא אחת מזכויות היסוד שעליהן נשענת הדמוקרטיה. שלילתה צריכה להיות חריגה שבחריגות, אם בכלל, ובוודאי שלא להפוך לכלי שבו משתמשים בכל פעם שרשימה מסוימת מעוררת מחלוקת.
בסופו של דבר, כאשר המדינה פוסלת רשימה, היא אינה רק פוסלת מועמדים. היא אומרת לציבור שביקש לבחור בהם שקולו אינו ראוי אפילו להישמע. בדמוקרטיה אמיתית הציבור הוא שצריך להיות השופט האחרון. לא ועדת הבחירות, לא הפקידים ולא הערכאות המשפטיות.
הקלפי, ולא הפסילה, צריכה להיות המקום שבו הציבור מכריע אילו דעות ייכנסו לכנסת ואילו יישארו מחוצה לה.
הכותב מייצג לאורך השנים גופים ומפלגות אל מול ועדת הבחירות