בסוף פרשת האזינו הנקראת השנה בשבת שובה, מודיע ה' לנאמן ביתו, שסופית נגזר דינו שלא יכנס לארץ ישראל.
כי הגם שכל חייו קידש את שם ה' בעולם, הואיל וערב כניסת ישראל לארץ החמיץ משה את ההזדמנות לקדש שמו ית' בתוך בני ישראל למעלה גבוהה יותר, על ידי קידוש כח הדיבור, או כיון שנקט לשון 'שמעו נא המורים', כלפי ישראל צאן קדושים, לא עלתה למשה לא התשובה, לא בקשת רחמי שמים ולא כל 515 תפילותיו.
ותמוה, כיצד זה שי"ג מידות שעזרו לו למשה להציל את עם ישראל כולו מכליה, לא עזרו לו להציל את עצמו, מלהיכנס לארץ ישראל? כיצד י"ג מידות לא עזרו למי שקראו הבורא 'עבד נאמן בעומדו לפניו על הר סיני'. אם י"ג מידות הרחמים נתגלו למשה כדרך שבאמצעותה אפשר לעורר רחמים אפילו לאחר גזירה - מדוע הן הועילו לו להציל את כלל ישראל מכליה, ואילו כשביקש על עצמו להיכנס לארץ, נאמר לו 'רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'?!
ובפרט בולט הדבר אחר שלאורך כל פרשת האזינו משה מתריע בפני בני ישראל מפני עבודה זרה, מפני אותו חטא שחטאו בחטא העגל, ואשר בו אמירת י"ג מידות הצילום מכליה. 'ויעבור ה' על פניו ויקרא', שנאמרה אחר חטא העגל [שמות לד,ו] תפילה מיוחדת שהורידה את מידת הרחמים, ואשר נאמרה או על הקב"ה בעצמו או על ידי משמה. כך או כך, אין שני לה.
על פסוק זה אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה, אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. 'ה', ה'' - אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. 'א-ל רחום וחנון' - אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם [שאם יזכירום ישראל בתפילת תעניתם - אינן חוזרות ריקם, רש"י], שנאמר 'הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית'.
ומהו הסדר: 'ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה...'. שלש עשרה מידות אלו פותחים את שער הרחמים.
כלומר, הקב"ה מגלה למשה רבנו 'סדר תפילה' שבאמצעותו ניתן לעורר את מידת הרחמים גם לאחר החטא. ואכן כאשר ישראל חטאו בחטא המרגלים, משה משתמש ממש בלשון הזאת של 'י"ג מידות' - 'ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר: ה' ארך אפים ורב חסד... סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך...' ולכן קבעו חז"ל, בצומות כבצום גדליה שחל השבוע ובשאר סליחות וכן בתפילת נעילה ביום הכיפורים מעוררים אנו רחמי שמים באמירת י"ג מידות לא פחות משבע פעמים, כפי שמשה אמרם.
מדוע אפוא משה עצמו לא זכה לסליחה ומחילה? דומה כי ההבדל המכריע הוא בכך שמשה לא ביקש לבטל את העונש עצמו, אלא את חומרת העונש, כליית ישראל. ראויים הם לעונש אך לא חלילה לכליה, כי אם ייגזר עליהם כליה, לא קידוש שם שמים יהיה כאן, אלא חילול שם שמים נורא. אותה החמצת קידוש ה' שנטען כלפי משה, הוא הטיעון מדוע לא יכלה ה' את עמו, ויתר על כן, כאן עלול להגרם חילול ה' נורא.
וכלשון משה: ויחל משה את פני ה' אלהיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם: ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם. שתי טענות למשה. האחת, חילול ה', והשניה, אי קיום הבטחת ה' לאבות.
ואכן, 'וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו'. אך יש משותף לשניים, למענה ה' לישראל ולמענה ה' למשה. בשניהם התקבלה הקלה חלקית בעונש. בחטא העגל נאמר: 'ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך, הנה מלאכי ילך לפניך, וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם' [שמות לב, לד]. מעתה לא הקב"ה ילך לפני מחנה ישראל אלא מלאך, ולא עוד אלא אומרת הגמרא בסנהדרין [קב.] עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד. אך תמיד, תמיד, כשאפקוד עליהם עוונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה - עם שאר העוונות. ואין פורענות באה על ישראל, שאין בה מקצת מפירעון עוון העגל.
ולגבי משה רבנו, אומרים חז"ל במפורש: 'נחתם עליו גזר דין' לכן לא יכנס לארץ. ובצורה חריפה במיוחד נאמר בדברים רבה [יא, י] משה התפלל והתפלל, עד שהיו השמים והארץ מזדעזעים... מה עשה הקדוש ברוך הוא? הכריז בכל שער ושער של רקיע ובכל בית דין ובית דין שלא יקבלו תפילתו של משה ולא יעלו אותה לפניו, מפני שנחתם עליו גזר דין'. ולפי המדרש, משה התפלל על עצמו תקט"ו תפילות, כמניין 'ואתחנן' אלא שעל ישראל - י"ג המידות נועדו להיות דרך של רחמים לאחר חטאם. אבל אצל משה - כבר היה גזר דין אישי שנחתם עליו. ובכל זאת הייתה כאמור הקלה מסוימת בעונש. בתשובת ה' למשה: שנאמר: 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' ומיד אחר כך אומר לו ה': 'עלה ראש הפסגה'. ובפרשתנו: 'עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה'. כניסה - לא. ראיה - כן.
ובספרי דברים [פיסקא כט.] כתוב טעם מעניין מדוע ה' החמיר עם משה למרות שוודאי בכל תפילותיו הזכיר את 'י"ג המידות'. וזאת כדי שמשה יהווה דוגמה לדייני ישראל לדורותיהם. דוגמה אתה עושה לדיינים, שיאמרו: מה משה, חכם גדול, לא נשא לו ה' פנים, בגלל שאמר 'שמעו נא המורים' נגזרה גזירה שלא יכנס לארץ'... הספרי אומר שהעובדה שמשה לא נענה באמצעות מעמדו וצדקותו, תפילותיו וי"ג מידות שאמר, היא עצמה חלק מהמסר שהקב"ה רוצה ללמד את ישראל, והוא שאם אפילו משה רבנו אינו יכול לעקוף את הדין שנגזר עליו - קל וחומר שאדם רגיל אינו יכול לעוות את הדין'. הספרי לומד זאת מדברי משה לעם ישראל: 'ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי' , 'למענכם' - בשבילכם נעשה לי כך.
על ההקלה המסוימת בעונשו של משה שיוכל לפחות לראות את הארץ, אומרת הגמרא בברכות , אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, ואף על פי כן לא נענה אלא בתפלה, שנאמר: 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' וסמיך ליה 'עלה ראש הפסגה'."
ואולי אפשר להבין מדוע י"ג המידות פעלו דווקא לטובת ישראל, כי 'י"ג מידות' אינן 'מנגנון אוטומטי' שמבטל כל גזירה. הרי כבר בתוך התגלות 'י"ג המידות' עצמה נאמר: 'ונקה לא ינקה' וחז"ל דרשו: נקה - לשבים; לא ינקה - לשאינם שבים. [שבועות לט.] כלומר, הרחמים פועלים בתוך מערכת של משפט, תשובה, תיקון ותכלית אלוקית. לכן בחטא המרגלים, משה יכול לומר: 'סלח נא לעוון העם הזה', והקב"ה עונה: 'סלחתי כדברך', היינו, אין הכוונה שהדור ייכנס לארץ. להפך - חז"ל והמפרשים מדגישים שיש כאן סליחה מכליה, אבל לא ביטול כל התוצאות של החטא. ה'י"ג מידות' הצילו את ישראל מן הכליה - אבל לא ביטלו את העונש. דור המדבר לא מת מיד ואף לא נכנס לארץ.
י"ג מידות הרחמים לא נועדו להפוך את משה ל'פטור מן הדין'; הן נועדו לאפשר למשה, כרועה ישראל, לעורר את רחמי הקב"ה על ישראל. דווקא גדולתו של משה מתבטאת בכך שהוא משתמש בכוח זה להצלת כלל ישראל - ואילו על עצמו הוא נדרש בסופו של דבר לקבל את הדין. ויש כאן אולי עוד נקודה מרתקת מאוד הנמצאת במדרש האומר שמשה היה מוכן שימחה שמו מן התורה, שהרי הוא אומר לקב"ה: 'מחני נא מספרך הזה אשר כתבת' - ושהוא היה מוכן למסור נפשו עבור ישראל, מה שאין הוא אומר כשמבקש לעצמו.
במבט נוסף דומה כי אין להסתפק בהצבת שני המצבים זה מול זה , משה המתפלל על ישראל ומשה המתפלל על עצמו. משה רבנו לא רק אמר 'י"ג מידות', אלא הוא החיל על ישראל את מידת הרחמים. 'ויחל משה את פני ה' אלהיו' - אומר רבי יצחק בגמרא ברכות [לב.] 'מלמד שהחיל עליהם מדת הרחמים' כלומר, פעולת משה לא הייתה רק בקשת סליחה; הוא הצליח להביא לכך שמידת הרחמים תחול על ישראל.
הקב"ה מגלה למשה את דרך הנהגת הרחמים, ובחטא העגל, משה משתמש בכוח זה כסניגורם של ישראל. לא בכדי אומרים אנו בסליחות וקודם אמירת 'שלוש-עשרה מידות', 'א-ל מלך יושב על כסא רחמים'.
יתר על כן, שמואל אומר באותה סוגיה, שימו לב כיצד חש וכיצד פועל משה רבנו כמנהיגם של ישראל - מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם, שנאמר: 'ואם אין , מחני נא מספרך אשר כתבת'!. כלומר, משה לא רק עמד מן הצד וביקש רחמים על ישראל, 'הקב"ה, אנא רחם עליהם', אלא הוא הכניס את עצמו לתוך גורלם. זאת למרות רצון ה' לכלות את ישראל, ולהתחיל הכל מהתחלה - 'ואעשה אותך לגוי גדול'.
אך האיש משה, הענו מכל אדם אשר על פני האדמה, משיב לה' בענוותנותו: 'ומה כיסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך, כיסא של רגל אחת על אחת כמה וכמה!' שלוש הרגליים הן האבות. כלומר, משה אומר לקב"ה: אם תשמיד את ישראל ותקים עם חדש ממני לא תהיה כאן הצלה; אדרבה, העם החדש יהיה חסר את זכות האבות.
ומוסיף משה: ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבותיי. עכשיו יאמרו: ראו פרנס שהעמיד עליהם, בקש גדולה לעצמו ולא ביקש עליהם רחמים' [ברכות לב.]. משה מוותר למעשה על האפשרות הנפלאה וההזדמנות החד פעמית להפוך לאבי האומה החדשה. הוא מעדיף להישאר עם ישראל, גם אם משמעות הדבר היא שהוא עצמו יימחק. לכן הוא אומר לה': 'ואם אין , מחני נא'. 'מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם'.
לעומת זאת כשהתפלל משה על עצמו, אחר כל 515 התפילות, הבין שיצאה גזירה מלפניו ית', וחדל אפוא מלבקש. אך כאמור נענה חלקית. שהרי משה ביקש שני דברים: 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה'. כלומר: א. אעברה - להיכנס לארץ. ב. ואראה - לראות את הארץ. על "אעברה" לא נענה. אבל על "ואראה" - נענה! שהרי הקב"ה אומר: 'עלה ראש הפסגה ושא עיניך... וראה בעיניך'. תפילות לא מושבות ריקם. ולכך מתכוונת הגמרא בברכות באמירה: 'גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, ואף על פי כן לא נענה אלא בתפלה'.
כאמור 'י"ג המידות' אינן אומרות שכל גזירה אפשר לבטל, באמירתן, אלא הן פותחות אפשרות של רחמים בתוך הדין.
בפעם הראשונה כשמשה מתפלל על עם ישראל, 'ויחל משה', משה אומר למעשה, אם יש דין ואין ה' מחיל את מידת הרחמים על ישראל - אני עם ישראל. אם ישראל מתים - גם אני מת. ובלשונו: 'ואם אין - מחני נא מספרך'. ובלשון חז"ל: 'מסר עצמו למיתה עליהם'. ואכן מיד ה' נענה, 'מלמד שהחיל עליהם מדת הרחמים'. דהיינו, משה עצמו נעשה כלי למידת הרחמים.
אומר המאירי: 'לעולם ירבה אדם בתפילה ובסליחות ובהזכרת שלש עשרה מידות, ומתוך כך נענה. אמרו חז"ל דרך הפלגה ושבח: ברית כרותה לשלש עשרה מידות, שאינן חוזרות ריקם'. בפעם השנייה כשמשה מתפלל על עצמו, 'ואתחנן', מדובר בגזירה אישית. ועל כך הקב"ה אומר כאמור: 'רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'. מעבר לנאמר, ישנו מדרש בספרי העונה מזווית אחרת על שאלתנו, מדוע משה לא נענה למרות כל תפילותיו שוודאי כללו אמירת 'י"ג מידות', וזאת בהבנה שונה של תשובת ה' למשה במילים 'רב לך', וזה לשונו: 'משה, הרבה לך בידי לעולם הבא! כאדם שאומר לחברו הרבה לך בידי, אל תביישני' . אין הכוונה 'חדל מלבקש' אלא, משה, יש לך כבר שכר עצום וזכות עצומה המחכה לך בעולם הבא, אל נא תבקש ממני את הדבר הזה. הגדולה שלך אינה תלויה בכניסה לארץ [ספרי דברים פיסקה כט]. גמר חתימה טובה ושנזכה שתחול עלינו מידת הרחמים בכל השנה הבאה עלינו לטובה.
הכותב הוא יו"ר ומייסד חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל