למרבה הצער, התרגלנו לרבנים ולפוליטיקאים חרדים נרגנים, הדוחים את דאגותיו של הציבור הישראלי הכללי ומתנערים מן הנטל - ולמעשה, מן הזכות - לנהל ולהגן על מדינת ישראל.
לדבריהם, כל מה שהם מבקשים הוא תקציבים עבור הציבור המתבדל שלהם, ובראש ובראשונה עבור מה שהם מגדירים באופן צר כ"עולם התורה".
מנקודת המבט המעוותת הזאת, המכונה "תורנית", תפקידם של הפוליטיקאים החרדים הוא להבטיח את האינטרסים החרדיים כנגד החברה הישראלית; להגן על "הציבור שלהם" מפני "המדינה שלנו" - המדינה הציונית ה"טמאה" והמאיימת.
למרבה הצער, "הצבא שלנו" אינו באחריותם. גם "הכלכלה שלנו" אינה באחריותם. אלוהים לבדו, "האלוהים שלהם", ידאג לתמונה הגדולה - יחד עם משלם המיסים הישראלי החבוט, המשלם ביוקר, ועם ה"פראיירים" המשרתים בצה"ל.
אפשר היה לחשוב שהטראומה, הסבל, המחסור הכלכלי והשיבוש בחיי המשפחות בשלוש השנים האחרונות בקרב הציבור הישראלי הכללי ובקרב הקהילה הציונית־הדתית יזעזעו את הציבור החרדי ויחלצו אותו מן הקונכייה הסגורה והחונקת שבה הוא נתון.
אפשר היה לקוות שמנהיגים חרדים בעלי שיעור קומה יתעוררו למעורבות רבה יותר בחברה הישראלית, וידחפו קדימה לעבר שירות לאומי במסגרות המותאמות במיוחד לרגישויות החרדיות.
אפשר היה לדמיין גדולי תורה חרדים משתתפים לפחות בהלוויה אחת או שתיים מתוך ההלוויות הרבות של חיילים שנפלו, או מגיעים לבתי השבעה של חיילים כדי לנחם את המשפחות, או לוקחים בשעת לילה מאוחרת מניין של בחורים ומתפללים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
אבל נאדה. שום תזוזה ברמת ההנהגה.
פוליטיקאים חרדים כמו ח"כ משה גפני, שהודח לאחרונה מתפקידו במפלגת דגל התורה/יהדות התורה, בילו 40 שנה בהטחת עלבונות ולעג בציבור החילוני ובציבור הציוני־דתי - ובשלוש השנים האחרונות רק הכפילו את מאמציהם בכיוון הזה.
למרות 7 באוקטובר, הפוליטיקאים החרדים הרגילים דבקים בעמדה שלפיה אי־אפשר לגייס את "בחורי הישיבות" - כ־100,000 במספר - אפילו באופן מינימלי כלשהו, בין אם הם אכן לומדים תורה במשרה מלאה ובין אם לאו; ואי־אפשר גם לחנך אותם אחרת.
מנהיגים אלה מנותקים במכוון ובאופן הרסני ממציאות המלחמה שבה חיים רוב הישראלים. חמור מכך, הם מפגינים חוסר רגישות בלתי מתפשר כלפי הציבור הרחב, כפי שדובריהם הבהירו לא פעם, למרבה הצער.
זוהי טרגדיה היסטורית שיש בכוחה להביא לקריסתה של מדינת ישראל המודרנית, לא פחות - בשמיים ובארץ.
לשמחתנו, וסוף־סוף, סוף־סוף, ישראלים חרדים רבים מתרחקים מן הגישה העוינת הזאת. הם חושבים בכוחות עצמם ומחפשים הנהגה פוליטית חלופית.
הם מבינים שהעמדה הדוחה והמתגוננת שתוארה לעיל אולי הייתה בת־קיימא כאשר הקהילה החרדית הייתה מיעוט קטן ונצור. היא אינה יכולה לספק חזון לקהילה שהופכת במהירות לעמוד תווך מרכזי בחברה הישראלית. והיא גם אינה מספקת חזון מספק עבור החרדים עצמם.
הכירו את "הציבור החרדי", מפלגה חרדית המתמודדת לראשונה בבחירות לכנסת. המפלגה הפוליטית החדשה יוצאת מנקודת מוצא שונה לחלוטין מזו של יהדות התורה או ש"ס: הם, החרדים, הם חלק מהסיפור הישראלי!
אין בכוונתם לוותר על הזהות החרדית, אך הם מאמינים שהיהדות החרדית חזקה דיה כדי לקחת אחריות על התורה, המשפחה והקהילה; וגם אחריות לפרנסה בת־קיימא, לביטחון, לחיים האזרחיים ולעתידה של ישראל.
כפי שאמר הרב יהושע פפר, יו"ר הוועדה הרבנית של המפלגה החדשה, באירוע השקת המפלגה: "היוזמה שלנו פירושה מעבר מפוליטיקה של פחד לפוליטיקה של תקווה. פירושה: תקווה שצעירים חרדים לא ירגישו עוד שהם נאלצים לבחור בין השתייכות לקהילה שלהם לבין בניית חיים אחראיים בתוך המדינה היהודית. פירושה: שהעולם החרדי מאמין שהוא יכול לצמוח, להתבגר ולקחת על עצמו תפקיד גדול ובונה יותר בחיזוק ישראל ובהגנתה - בלי לאבד את נשמתו".
"הקב"ה לא החזיר מיליוני יהודים לארץ אבותינו כדי שישראל תיכשל. וגם החברה החרדית לא בנתה את עולם התורה, המשפחה, החסד והקהילה יוצא הדופן שלה כדי להישאר לנצח בשולי הסיפור הלאומי. הפרק הבא יכול להיות שונה. השאלה היא אם יש לנו האומץ לכתוב אותו".
המפלגה החדשה, בהנהגתו של יו"ר המפלגה הרהוט והשקול מוטי לייטנר - סגן ראש עיריית בית שמש, חסיד ואיש מקצוע בתחום התוכנה - דוגלת בהגנה על מי שבאמת לומדים תורה במשרה מלאה, ובה בעת בקידום שירות משמעותי לכל מי שאינם לומדים; וכן בהענקת הכלים החינוכיים הנחוצים לצעירים חרדים כדי להצליח בחיים ולתרום לכלכלה ולחברה הישראלית.
פירוש הדבר הוא לעבוד עם צה"ל, ולא נגדו, כדי ליצור מסלולי שירות חרדיים - מתוכניות הסדר ועד לחטיבות מיוחדות ולמסגרות רכות יותר של שירות לאומי בתעשיות הביטחוניות ובמערכי הביטחון האזרחיים. פירוש הדבר הוא להרחיב במהירות ובהיקף עצום את זרם בתי הספר "ממ"ח" (ממלכתי־חרדי), המלמדים לצד התורה והתלמוד את מקצועות הליבה - אנגלית, מתמטיקה, מדעים ואזרחות - ומכינים את בוגריהם לאפשרות של לימודים אקדמיים.
לייטנר מסביר כי המפלגה נולדה מתוך שיחות מעמיקות עם נציגים של קהילות חרדיות רבות, שחשו שקולם אינו נשמע ושהצרכים שלהם אינם מיוצגים במפלגות החרדיות הקיימות. מדובר, בין היתר, בחרדים עובדים, כולל נשים בעלות הצלחה מקצועית, בחרדים שעלו מחו"ל ועוד.
החרדים הללו גם מזועזעים מההשפלה הפומבית, ולעיתים האלימה, של צעירים חרדים המשרתים בכוחות הביטחון; ממסעות ההכפשה והטרור נגד גדולי תורה התומכים בשינוי זהיר בעולם החרדי; ומהשחיתות המשתוללת בחלק מן הרשויות והמוסדות החרדיים.
הציבור החרדי הזה מכיר גם בכך שיותר מדי מצעיריו נושרים ממוסדות הלימוד והופכים לצעירי רחוב אבודים, מבלי שמוצעים להם מסלולים שיאפשרו להם לשלב, באופן לגיטימי, בין זהות חרדית לבין התקדמות מקצועית ולאומית.
לייטנר מדגיש כי הציבור החרדי שהוא מייצג רוצה הזדמנויות, לא קצבאות, עבור צעירים חרדים וצעירות חרדיות; הזדמנויות לצמוח, לתרום ולשרת את האומה - לא לחיות על חשבון הקופה הציבורית.
ההחלטה של "הציבור החרדי" להציב שתי נשים בצמרת רשימת המועמדים שלה לכנסת מלמדת עד כמה המפלגה החדשה נועזת. מדובר בתקדים, ובצעד שהיה נחוץ זה מכבר, עבור הציבור החרדי - משב רוח מרענן. שתי הנשים החרדיות, ד"ר נחומי יפה (פסיכולוגית פוליטית שעבדה בעבר במועצה לביטחון לאומי) וזיווה גלנץ (מייסדת ומנכ"לית רשת העולים "לשוב"), הן מנהיגות מרשימות.
והרב פפר הוא מנהיג אמיץ ובעל תובנות, שייסד את מכון "עיון" במרכז לחרות ישראלית (לשעבר, קרן תקווה), המפעיל מגוון תוכניות ופרסומים פורצי דרך לפיתוח מנהיגות חרדית. הוא דיין מוערך, שירת בצה"ל, עומד בראש הוועד הציבורי של "נצח יהודה" (חטיבת הנח"ל החרדית), התמחה בבית המשפט העליון, והוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
פפר הוא באמת דוגמה ומופת למנהיג קהילה חרדית ה"לוקח אחריות" על עתידה של ישראל, ולא מתנער מישראל או מבזה אותה. אני גאה לראות בו חבר קרוב!
למעשה, אני שוקל להצביע ל"הציבור החרדי" בעוד 40 יום, אף שאינני משתייך לקהילה החרדית ואף שאני חולק על מצע המפלגה, שלפיו יינתן - לפחות בתקופה הקרובה - פטור רחב מגיוס לבחורי ישיבות הלומדים בהיקף מלא. (זהו פטור רחב מדי, ואילו תוכניות הסדר חרדיות המשלבות לימוד בישיבה ושירות צבאי הן הכיוון העדיף.)
המפלגה החדשה הזאת, התנועה החרדית החדשה והנועזת הזאת, זקוקה לתמיכה אלקטורלית. סקרי דעת קהל עדכניים מצביעים על כך שהיא הצליחה לעורר את דמיונו של הרחוב החרדי ולזכות בתמיכתם של כעשרה אחוזים מן המצביעים החרדים, שהם כ־100,000 מצביעים (או 2.5 מנדטים), ומספר זה הולך וגדל.
זהו הישג מדהים, המבשר על הצלחה גדולה עוד יותר בעתיד, אך אחוז החסימה המינימלי לבחירות לכנסת השנה צפוי לעמוד כנראה על כ־150,000 קולות (או ארבעה מנדטים).
לכן המפלגה החדשה זקוקה לתמיכה נוספת מצד מצביעים שאינם חרדים, המבינים את הדחיפות ואת הפוטנציאל של מפלגת הציבור החרדי ורוצים לראות אותה מצליחה. זו תהיה השקעה ראויה בבריאותה ארוכת־הטווח של היהדות ושל החברה הישראלית!
הכותב הוא מנהל־שותף ועמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, בירושלים. הדעות המובעות כאן הן שלו בלבד. שלושים שנה של חיבוריו בתחומי הדיפלומטיה, הביטחון והפוליטיקה מופיעים באתר davidmweinberg.com.