השאלה האם קדרי סמארה ימ"ש, המחבל שרצח את נתנאל שקרון הי"ד בערב יום הכיפורים, יוצא להורג - חשובה. אבל היא שוב ממקדת אותנו בתוצאה במקום בכשל שקדם לה.
לא בשאלה מה נעשה במחבל שרצח, אלא בשאלה מה אנחנו עושים כדי שלא יהיה המחבל הבא.
והנה הגיעה המחשה כמעט מזוקקת לכשל הזה מפיו של שר הביטחון עצמו.
ישראל כ"ץ חשף כי בידי ישראל "כוונות ומידעים שונים" על האפשרות שחמאס ינסה לחטוף חייל או אזרח ישראלי. ואז בא האיום: אם ישראלי ייחטף, העיר עזה תפונה ותטופל כפי שטופלו רפיח ובית חאנון.
שימו לב לסדר הדברים.
יש מידע על כוונה לחטוף. אבל האיום מנוסח כבר ליום שאחרי החטיפה.
אם יחטפו - נשטח. אם ירצחו - נוציא להורג. אם יפגעו - נגבה מחיר כבד.
אין פסול בהרתעה, ואין פסול בהבטחת מחיר כבד לאויב. הכשל הוא בהפיכתה למדיניות. האויב יוזם ואנחנו מגיבים. הוא קובע את האירוע, ואנחנו קובעים את המחיר.
זו אינה הכרעה. זה ניהול של האיום.
כמעט שישים שנה לאחר מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל עדיין לא הגדירה איזו מציאות היא מבקשת ליצור מול הטרור הפלסטיני. יש לה צבא חזק, מודיעין, שב"כ ויחידות מיוחדות. היא יודעת לעצור מבוקשים, לסכל חוליות, להרוס בתים ולהגיע למחבלים כמעט בכל מקום ובכל שעה.
אבל אלה כלים. הם אינם מדיניות.
במשך שנים התרגלנו למדוד הצלחה במספר הסיכולים, במקום בשינוי המציאות שמחייבת אותם. עוד מבוקש נעצר, עוד חוליה סוכלה, עוד נשק נתפס. אחרי הפיגוע מגיע המבצע, אחרי המבצע - שקט יחסי, ואחריו הפיגוע הבא.
זה מעגל. והאחריות לשבור אותו אינה של צה"ל או השב"כ. היא של הדרג המדיני.
וכאן צריך להפנות את האצבע ישירות לממשלה הנוכחית. אחרי 7 באוקטובר אין לה עוד את הפריבילגיה להסתפק בניהול האיום. היא קיבלה את ההמחשה האיומה ביותר למחירה האפשרי של מדיניות שמבקשת להרתיע את האויב, לסכל אותו ולגבות ממנו מחיר - אבל מותירה את האיום עצמו על כנו.
אפשר להתווכח על הדרך. על הרשות הפלסטינית, על ריבונות, על הפרדה, על שליטה ביטחונית ועל כל חלופה אחרת. אלה מחלוקות אמיתיות.
מה שאי אפשר יותר, ואסור בשום פנים ואופן לעשות, הוא לא להחליט.
כי גם אי־הכרעה היא הכרעה. היא הכרעה להמשיך באותה מדיניות.
וזה בדיוק מה שהממשלה עושה כאשר היא מאיימת שוב ושוב במה שיקרה אחרי. אחרי שיחטפו. אחרי שירצחו. אחרי שיפגעו. היא מציגה תקיפות בתגובה כתחליף למדיניות שמטרתה למנוע מן האויב את היכולת לייצר שוב ושוב את האירוע הבא.
מדינה אינה אמורה להמתין לאויב כדי לגלות מה תהיה פעולתה הבאה.
אם יש מידע על כוונה לחטוף, השאלה הראשונה היא כיצד שוללים עכשיו את היכולת לחטוף. אם קיימות תשתיות שמייצרות טרור, השאלה היא כיצד מפרקים אותן לפני הפיגוע הבא. ואם המציאות הקיימת מייצרת שוב ושוב את אותו איום, השאלה האסטרטגית היא כיצד משנים את המציאות - ולא רק כיצד מענישים את מי שניצל אותה.
כי אותה מדיניות תייצר את אותו דפוס.
יהיו עוד סיכולים מוצלחים, עוד מעצרים נועזים ועוד הצהרות תקיפות. אבל יהיו גם מי שלא יסוכלו בזמן. יהיו עוד פיגועים, עוד חטיפות ועוד לוויות, חלילה. ואחרי כל אחד מהם הממשלה שוב תבטיח שהפעם המחיר שייגבה יהיה כבד יותר.
כך נראית הכלה כשהיא הופכת למדיניות. לא שקט, אלא מרווחים בין אסון לאסון.
לכן עונש המוות לסמארה והאיום של כ"ץ אינם לב העניין. הם ממחישים את אותו כשל. שוב אנחנו עוסקים בעוצמת התגובה אחרי שהאויב הצליח, במקום בשינוי המציאות שמאפשרת לו לנסות ולהצליח.
אחרי 7 באוקטובר כבר אי אפשר לומר שלא ידענו את מחירה האפשרי של ההכלה.
וממשלה שיודעת, מבינה, מזהירה ומאיימת, ובכל זאת ממשיכה לנהל את אותו איום במקום להכריע מה היא מבקשת לעשות בו, אינה יכולה להתפלא כאשר היא מקבלת שוב את אותן תוצאות מרות, קשות וכואבות.
הכרעת הטרור מתחילה במקום שבו ההכלה נגמרת.
לא בהבטחה מה נעשה לאויב אחרי שיפגע בנו, אלא בהחלטה מה אנחנו עושים עכשיו כדי ליצור מציאות אחרת, שתשלול ממנו את היכולת לפגוע.