כמעט שני עשורים חלפו מאז הסתלקותו של מרן הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל, אבל בבית בנו, הרב יעקב שפירא, הזיכרונות אינם שייכים לעבר.
בשיחה מיוחדת בפודקאסט ערוץ 7 חוזר ראש ישיבת מרכז הרב אל הבית שבו גדל, אל השעות הקטנות של הלילה שבהן שמע את אביו לומד בניגון, אל המאבקים הציבוריים הגדולים - וגם אל הרגעים הקטנים שבהם התגלתה דמותו כאב וכמחנך.
"אני תמיד אומר שזכיתי לגדול בבית נורמלי", מספר הרב שפירא בחיוך. "נכון, האבא היה אדם מאוד גדול, אבל הבית היה נורמלי. היינו אבא ואחים. כולם ישנו בחדר אחד, הסתדרנו, רבנו וגם שיחקנו".
גם מי שהיה מגדולי התורה בדורו ידע להיות שותף לחיי ילדיו. בבין הזמנים רצה שילדיו ייצאו, יטיילו וילכו לים, ולעיתים אף הצטרף אליהם. אלא שבתוך אותה נורמליות היה ברור מאוד מהו מרכז הבית. הרב שפירא נזכר כיצד אביו היה מעיר את הילדים בבוקר כשהוא נכנס לחדר ואומר בקול את ברכות התורה וברכות השחר.
הדרישה לא באה בדרך של גערות ארוכות. "המסר בבית היה שהאסון הכי גדול זה להיות עם הארץ, והמעלה הכי גדולה היא להיות תלמיד חכם", הוא אומר. אחד הזיכרונות שנחרתו בו הוא משבת תשובה בתקופת לימודיו בישיבה לצעירים. אחרי הסעודה הלך לנוח. כעבור דקות אחדות נכנס אביו לחדר ושאל: "תגיד לי, שבת תשובה זה רק אצלי ולא אצלך?". זה הספיק. "לא גערה ולא נזיפה. תחיה את המצב, תחיה את הזמן".
יותר מכל דרישה מילולית, הייתה הדוגמה האישית. הרב שפירא זוכר כיצד היה מתעורר בשבת לפנות בוקר ושומע מעבר לדלת את אביו יושב ולומד בניגון. התורה לא הייתה עבורו עוד חלק מסדר היום - היא הייתה האווירה שבה התנהל הבית.
לצד הגדלות התורנית הייתה בו, לדבריו, רגישות עמוקה מאוד לאדם שמולו. באחת משמחות התורה הבחין בילד שעומד מן הצד ואינו רוקד. כששאל אותו מדוע, סיפר הילד שאמו חולה. בעוד ההקפות נמשכות סביבם, התיישב הרב שפירא לצד הילד, ביקש ספר תהילים ואמר איתו פרקי תהילים לרפואת אמו.
כך נהג גם כלפי תלמידים. לאחר תפילת שחרית היו בחורים עומדים בתור כדי לשאול אותו שאלות. פעם ביקש מאחד מהם להמתין בצד ולא ענה לו יחד עם האחרים. בתום התור לקח אותו לביתו. "אני יודע שרצית לשאול אותי שאלה", אמר לו, "אבל גם לי הייתה שאלה לשאול אותך. ראיתי שאתה עצוב. רציתי לשאול אותך מה קורה לך, ואת השאלה הזאת ליד שאר התלמידים לא רציתי לשאול".
בעיני הרב אברהם שפירא, מספר בנו, תלמיד חכם לא נמדד רק בכישרון. "הכישרון הוא מתנת אלוקים", היה אומר, אבל הגדולים באמת צמחו בראש ובראשונה מכוח ההתמדה. גם כאשר תלמיד ביקש להסתמך על מאמר חז"ל "לעולם ליגרס איניש והדר ליסבר" ולהעדיף בקיאות על פני עיון, תשובתו של ראש הישיבה הייתה אופיינית: תמשיך לגרוס - "אבל אל תגרוס רק את הגמרא. תגרוס גם קצות, תגרוס גם נתיבות".
אותה תפיסה עומדת, לדברי בנו, גם מאחורי הצמיחה הגדולה של ישיבת מרכז הרב. הרב שפירא מזכיר כי בראשית הדרך האפשרות של ישיבה ובה מאות תלמידים נראתה כמעט כחלום. כיום לומדים בה מאות רבות של תלמידים. מבחינתו, זהו המשך ישיר לחלום של אביו: להצמיח בארץ דור שמאמין בכוחו להיות בן תורה ותלמיד חכם.
דווקא בשבועות האחרונים לחייו ניסח הרב אברהם שפירא בעצמו את מה שראה כשליחותו. בנו מספר כי כשבוע או שבועיים לפני פטירתו ישב אביו במרפסת שקוע במחשבות. כששאל אותו על מה הוא חושב, השיב: "מה אדם בגיל שלי יכול לחשוב? אני חושב על החיים". ואז הוסיף משפט שנחרת בבנו: "הקדשתי את כל החיים כדי לתת אמון בדור שגדל בארץ, שיש להם חלק בתורה והם יכולים להיות תלמידי חכמים". לאחר רגע הוסיף: "אני חושב שאת המסר הזה כן הצלחתי להעביר".
גם בתפקידו כרב הראשי לישראל לא השתנה סדר העדיפויות. הרבנות, מספר בנו, כלל לא הייתה שאיפה מוקדמת. אמו אף הלכה לכותל להתפלל שלא ייבחר, מחשש לבריאותו ומתוך ידיעה עד כמה ברצינות הוא יישא את העול אם יוטל עליו. לבסוף נבחר, סמוך לגיל שבעים, ונכנס לתפקיד במלוא כוחו.
במהלך כהונתו פעל יחד עם עמיתו לרבנות הראשית להעלאת רמת הכשרות ועסק בסוגיות הלכתיות וציבוריות כבדות משקל. אחת מהן הייתה שאלת השתלות הלב וקביעת רגע המוות. לדברי הרב יעקב שפירא, הדיונים נמשכו זמן רב וכללו רבנים, רופאים ופרופסורים, מתוך ניסיון לברר את הסוגיה מכל צדדיה. לאחר ההכרעה ראה אביו חשיבות בפרסומה, משום שסבר שבתנאים שנקבעו היא עשויה להציל חיים.
גם טיפול בעגונות העסיק אותו. בנו מספר על אישה שהייתה עגונה במשך שנים, ועל מאמצים ממושכים לאיתור מידע שיאפשר להתירה. לאחר שהגיע למידע רגיש שסייע לפתרון ההלכתי, ביקשה המשטרה לקבלו לצורך חקירה פלילית. קצין הבטיח לשמור על סודיות מוחלטת. תשובתו של הרב שפירא הייתה חדה: "אני מאוד השתכנעתי ממה שאתה אומר, אבל גם אני שומר סוד". מבחינתו, שמירת האמון הייתה תנאי ליכולת לסייע לעגונות נוספות בעתיד.
אלא שגם בשיא העיסוק הציבורי נשאר בית המדרש המרכז. הרב שפירא מספר על כינוס רבנים חשוב שנערך ברבנות הראשית, שבמהלכו ביקש הרב גוסטמן לשוחח בדחיפות עם אביו. בתחילה סירב האב לצאת באמצע הכינוס, אך כשנאמר לו שמדובר ב"דבר שאינו סובל דיחוי" יצא מיד. התברר כי אותו עניין דחוף היה פירוש חדש ברש"י שעליו שוחחו יום קודם בלימוד. הרב שפירא חזר לאולם, עצר את הדיון וסיפר לנוכחים: הרב גוסטמן צדק - ליישב רש"י הוא דבר שאינו סובל דיחוי.
גם יום השיעור הכללי בישיבה היה כמעט מקודש. "יום שלישי היה יום מנותק מהחיים", מתאר בנו. פעם הגיע אליו פרופ' יעקב נאמן בעניין דחוף ושאל מדוע, אחרי עשרות שנים של מסירת שיעורים, הוא עדיין משקיע בכל שיעור מחדש מאמץ עצום. הרב שפירא השיב לו שיש דברים שאי אפשר להסביר למי שלא חווה אותם: מי שלא הכין שיעור בעומק ובמסירות כזאת, לא יבין מה משמעות הדבר.
העולם הציבורי, עם זאת, לא נשאר מחוץ לבית המדרש. הרב אברהם שפירא היה מעורב במאבקים על ארץ ישראל, מהנסיגה מסיני ועד הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנתקות. בנו מדגיש כי לצד העמדות הנחרצות עמדה תמיד דרישה לשיקול דעת, לכובד ראש ולהתייעצות רחבה. "בענייני ציבור", הוא מסביר את תפיסת אביו, "צריך לדעת את ההלכה ולהפעיל שיקול דעת. צריך כתפיים לדברים האלה".
בימי המאבק נגד ההתנתקות התקיימו בביתו אספות רבות של רבנים. "הוא לא הבחין בין קטן לגדול. הוא רצה לשמוע את כולם", מספר הרב שפירא. גם אנשי צבא הגיעו אליו לשיחות שנמשכו עד אחרי חצות. לדבריו, אביו לא ביקש רק לומר להם מה לחשוב, אלא שאל אותם כיצד הם, כאנשי צבא, מבינים את המהלך הצפוי.
הכאב על עקירת יישובי גוש קטיף ליווה אותו עד סוף ימיו. "עד סוף ימיו הוא חי בהרגשה שלא עשינו מספיק", אומר בנו. לא רק ההיבט ההלכתי הטריד אותו, אלא גם ההיבט האנושי והמוסרי: האפשרות שיהודי ירגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו והוא מוצא מביתו בארץ ישראל.
בתוך הזיכרונות על אביו שזורים גם אנשי ירושלים של פעם: הרב צבי יהודה קוק, הרב הנזיר, הרב צבי פסח פרנק, הרב חרל"פ ורבים אחרים. הרב יעקב שפירא מתאר שכונה שהייתה "מלאה תלמידי חכמים", מציאות שבה ילד יכול היה להיכנס לביתו של גדול תורה, לשמוע ויכוח בלימוד או להישלח עם אוכל לשבת לביתו של הרב צבי יהודה.
את הרב צבי יהודה הוא זוכר לא רק כמנהיג וכהוגה, אלא כמחנך שעקב אחרי תלמידיו בפרטים הקטנים - כיצד הם מברכים ברכת התורה, באיזה קצב הם מתפללים, האם הם מדברים בתפילה. "הנושא של החינוך היה הנשמה שלו, המהות שלו", אומר הרב שפירא.
וככל שהשיחה חוזרת אל דמויות הענק הללו, מתחדדת אותה נקודה שבה פתח: הגדלות לא הייתה בעיניו עולם נפרד מן החיים. בבית אביו אפשר היה לצאת לטיול, לריב בין אחים ולצחוק - ובאותו בית להתעורר לפנות בוקר לקול אב הלומד תורה. אפשר היה לעמוד בראש הרבנות הראשית, לעסוק בסוגיות של חיים ומוות ובמאבקים לאומיים - ולעצור הכול בשביל פירוש חדש ברש"י.
אולי משום כך, שנים לאחר פטירתו, המשפט שאמר הרב אברהם שפירא לבנו סמוך להסתלקותו נשמע פחות כסיכום אישי ויותר כצוואה לדור: להאמין בצעירים שגדלים בארץ, להאמין שיש להם חלק בתורה, ולהאמין שהם יכולים לגדול להיות תלמידי חכמים. "אני חושב", אמר אז לבנו, "שאת המסר הזה כן הצלחתי להעביר".