מעבר לכל מה שנאמר על הישראלים שנהנים ממחיאות הכפיים של האירופים, כמה נקודות נוספות:
1. הרב גיא אללוף היטיב להבחין והסביר שלתופעה של שנאת ישראל על ידי מי שהיו בניה יש שם בהיסטוריה של עם ישראל: "יהודי מומר" - יהודי שחפץ להתקבל בקרב העולם הסובב אותו באמצעות תקיפת היהדות. רוב המומרים התוקפים את בית גידולם בפני קהל זר חפצים לזכות בכרטיס כניסה למועדון הזר באמצעות תקיפה עוצמתית של עמם. זוהי תופעה שהחלה מיומו הראשון של העם היהודי.
2. בעקבות כישלון חלום "היהודי החדש" במלחמת יום הכיפורים, התעוררה בקרב ציבור משמעותי בישראל כמיהה לנורמליות של הישראליות, כפי שמשתקף בספרו של א"ב יהושע, "בזכות הנורמליות". זוהי תוצאה של האכזבה מיכולתו של המפעל הציוני לשחרר את הישראלים מרדיפה ומאנטישמיות.
הנורמליות המבוקשת כוללת הזדהות עם העולם המערבי, שאירופה האנטישמית היא חלק ממנו. היהודי המומר הוא היהודי המתנרמל. הוא פונה לאנטישמים ואומר: "הנה, אני מחדד את אשמת היהודים יותר מכם", וזוכה לעשרים וחמש דקות של מחיאות כפיים - לא בגלל האמת שבדבריו, אלא בשל הצדקת האנטישמיות של הקהל.
הוא בטוח שהם יקבלו אותו, אך כנראה יתאכזב. הם ישתמשו בו ככלי חד־פעמי, שבבוא העת יושלך לכבשן יחד עם כל אחיו לשעבר.
3. שני יוצרי הסרט אינם הראשונים; הם השיא הנוכחי של תהליך שהחל בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שבה נשבר חלום "היהודי החדש". הצעדים הראשונים במסלול זה היו בהפגנות נגד מלחמת לבנון הראשונה.
צעד נוסף צעדה הפצ"רית המודחת, אשר זיהתה את החיילים הקרביים, אנשי כוח 100 ורבים נוספים כאויב. היא לא התבלבלה: כוונתה הייתה לקדם את קבלתה בקרב האנטישמים באירופה.
ההכלה של אירועי כוח 100 והעובדה שהפצ"רית לשעבר עדיין לא נחקרה ולא נתנה את הדין על הפגיעה החמורה בלאום נתנו איתות חיובי ליוצרי הסרט.
4. בפועל, יוצרי הסרט וקודמיהם בתקיפת התגובה הריבונית הישראלית ניתקו את עצמם מהבית הלאומי. הם כבר אינם חלק מהמדינה היהודית. הם הוציאו את עצמם מן הכלל הישראלי וחברו לאירופים שונאי ישראל.
טענה רווחת באנטישמיות בת זמננו היא שעצם הקיום הריבוני היהודי הוא אלימות, ולכן יש לחסל את המדינה היהודית. משמעות הסרט היא הזדהות עם הטענה האנטישמית הזו: המדינה עצמה, הפיקוד המרכזי בקריה, הם אלימות בעצם קיומם.
כבר לא מדובר בחיילים קרביים שאותם תקפה הפצ"רית. כאן תוקפים את עצם הקיום, את זכות הקיום של המדינה עצמה.
5. יוצרי הסרט הפכו בכך לאוטו־אנטישמים, ולכן צריך להתייחס אליהם כאל תא סוטה בגוף הלאומי, המחייב את הפעלתה של מערכת החיסון הלאומית כדי לבודדו ולהרחיקו.
הימנעות מכך דומה לתגובתו של אדם שהרופא מודיע לו כי בגופו גידול, שאם לא יטופל יסכן את עצם קיומו.
6. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו לבודד את כל השותפים לעלילת הדם הזו, להרחיקם ולעצור את התפשטות הנגע. את הפצ"רית כבר הזכרנו?
7. מסקנה נוספת: על המדינה להתכונן למלחמות הבאות באמצעות בניית נכונות ללחימה, טיפוח הזהות היהודית, בניית עוצמה כלכלית וטכנולוגית וצבא חזק המסוגל לפעול במהירות לחיסול איומים בעודם באיבם.
עלינו לשוב לתפיסת הביטחון הבן־גוריונית של העברת המלחמה לשטח האויב והכרעה עוצמתית ומהירה. שלוש שנים הן זמן רב מדי, המאפשר לכל האנטישמים מבית ומחוץ להתארגן ולתקוף.