אחרי חודשים במחנה שורה, בין החללים למשפחות שהגיעו להיפרד מיקיריהן, הרב מנחם פרל חשב שיוכל לחזור לחיים שהכיר. אלא שדווקא כשפשט את המדים, הגוף והנפש החלו לדבר.
הבכי שלא פסק, החרדה, הרעשים שהפכו לטריגרים, הקושי להתפלל בבית הכנסת - וגם זיכרונות ישנים מחברון שחזרו לפתע בלילות. כעת הוא בוחר לדבר בגלוי על הפוסט־טראומה, על המחיר שמשלמת המשפחה ועל התקווה לצמוח מתוך המקום שבו, לדבריו, הוא עדיין נמצא: "לא מעט בבוץ".
הרב מנחם פרל, ראש מכון צומת ולשעבר ראש מדור הלכה ברבנות הצבאית, אינו מתאים בהכרח לדימוי שרבים מחזיקים בראש כשהם שומעים את המילים "פוסט־טראומה". רב, תלמיד חכם, אדם שמורגל במתן תשובות ובהובלת אחרים. אולי דווקא משום כך החליט שלא להסתיר.
"אני מכיר הרבה מאוד אנשים שחוו את זה ולא נחשפים", הוא מספר. "הם מתמודדים עם ההסתרה הזאת מול מקום העבודה, מול החברה, אפילו מול בת הזוג שלהם. זו השקעה של אנרגיה רבה ומיותרת שרק מכבידה על היכולת להתרפא".
מבחינתו, ההחלטה התקבלה כבר בתחילת הדרך. הוא אינו מבקש להפוך את ההתמודדות לזהותו, אבל גם מסרב להעמיד פנים שהכול כרגיל. כשהפסיק להעביר חלק מהשיעורים ביישוב, כשהמעיט להגיע לבית הכנסת וכשההתנהלות היומיומית השתנתה - הוא העדיף שסביבתו תדע מדוע.
הקריסה הראשונה הגיעה דווקא אחרי ארבעה חודשי מילואים. פרל ביקש להשתחרר ולחזור לעבודתו במכון צומת. שעות ספורות לאחר שנענה בחיוב, הוא מספר, התמוטט. במשך כמה ימים כמעט לא יצא מהמיטה ורק בכה.
אחר כך ניסה לחזור לשגרה, אך גילה שהשגרה עצמה השתנתה. "בנסיעות ברכב, כל דבר כמעט היה טריגר. כל רעש, כל ברקס, כל צפצוף, כל ידיעה בחדשות ברדיו גרמו לי לבכות ולהיכנס ללחץ ולקוצר נשימה". הוא פנה לאגף השיקום במשרד הביטחון והחל טיפול פסיכולוגי שבועי.
אלא שכעבור כשנה וחצי הגיעה לדבריו התרסקות נוספת, חריפה יותר. התקפי חרדה קשים, רעד בכל הגוף, בכי ולחץ בחזה. באותה תקופה שהה בחו"ל עם רעייתו, ולפתע הרגיש שאינו רוצה לשוב ארצה. "אני לא חוזר. אני לא רוצה לחזור לא למתחים שיש בארץ, לא לפוליטיקה, לא למלחמה. לא יכול לסבול את זה יותר", הוא משחזר.
הניסיון להתרחק לא פתר את הכאב. הוא נסע שוב, פעם עם חברים ופעם עם אחיותיו, אך ההתמודדות חזרה בצורות שונות. לבסוף הבין כי הוא זקוק לטיפול משמעותי יותר. גם ההתמודדות של בנו עם מצב דומה סייעה למשפחה לזהות את מה שעובר עליו ולכוון אותו לקבלת טיפול.
דווקא מהמקום הזה הוא מבקש לשבור תפיסה נוספת: האמונה שרב, בשל עולמו האמוני, אמור להיות חסין מפני שבר נפשי. פרל מספר כי אכן שמע תגובות ברוח הזאת. אלא שבעיניו אין סתירה בין אמונה עמוקה לבין נפש שנפצעה.
"אין לי שום קושיה כלפי ריבונו של עולם", הוא אומר. "אין לי מושג איך מנהלים עולם כזה ואיך מפתחים אנשים ואיך מקדמים דור". אבל אמונה, הוא מדגיש, אינה שריון. "גם הרבנים הם בני אדם ולא חסינים לכל דבר. כשראיתי בשורה גם את החללים שטיפלנו בהם וגם את המשפחות שנקרעות שם, שבאות להיפרד מיקיריהן - זה קרע אותי".
בתפילותיו הוא מבקש רפואה לא רק לעצמו. מבחינתו, 7 באוקטובר אינו טראומה פרטית של מי שהיו בעוטף, בזירות הלחימה או במחנה שורה, אלא פצע לאומי. "הטראומה הזאת של השביעי באוקטובר היא טראומה לאומית לגמרי", הוא אומר, ומוסיף כי תפילתו היא "שמהטראומה הזאת יקפיץ אותנו מדרגה".
השיחה על טראומה מחזירה אותו גם אל אביו, ניצול אושוויץ. כשפרל התנדב למילואים במחנה שורה, אביו הזהיר אותו מראש: "לא כדאי, לא כדאי. זה שורט את הנפש". פרל חשב שהוא מכיר את עצמו ויוכל לשאת את המראות. בדיעבד, הוא מודה, הדברים לא חלפו מעליו כפי שקיווה.
הפער הבין־דורי בולט במיוחד. אביו סיפר לו כי בדור ניצולי השואה כמעט שלא הייתה שפה לפוסט־טראומה, ובוודאי לא מעטפת הטיפול הקיימת כיום. "לא פסיכולוגים ולא פסיכיאטרים, ולא בית בטוח ובית מאזן וכל מה שיש היום". לדבריו, לאביו נדרשו שנים ארוכות עד שהצליח לשקם את תחושת הערך שלו ולבנות מחדש את חייו. "אני מקווה שאצלנו זה יהיה קצת יותר מהר", אומר פרל.
גם הוא עצמו, בתחילת הדרך, לא הבין עד כמה ארוכה עלולה להיות ההתמודדות. בפגישה הראשונה עם הפסיכולוג אמר כי הוא מבין שמצבו מורכב ולכן כנראה לא יסתפק בפגישה או שתיים: אולי חמש, אולי עשר. הפסיכולוג השיב בחיוך שאולי יהיה צורך בחמישים או במאה. פרל צחק אז על "הצעת המחיר" - אבל אחרי שנה וחצי של טיפול הבין עד כמה רחוקה הייתה ההערכה הראשונית שלו.
הפוסט־טראומה אינה נשארת בחדר הטיפולים. היא נכנסת הביתה, אל הזוגיות, אל הילדים והנכדים, ולעיתים גם אל הרגעים התמימים ביותר. באחד המקרים, נכדו התפרץ לחדר הלימוד שלו. פרל נבהל והגיב באינסטינקט בעוצמה שהפחידה את הילד. כשהנכד התכווץ והחל לבכות, הוא חיבק אותו והסביר: "סבא נורא נבהל. אתה בסדר גמור. משתולל, ילד - זה הכיף של החיים".
גם השמחה נפגעה. הוא מתאר תקופות שבהן כמעט שום דבר לא עניין אותו, משום שאחרי המפגש עם חיים ומוות הכול נראה קטן. גם כיום הוא מתקשה לעיתים להתלהב. אפילו חתונת בנו, הוא מודה בכאב, "כמעט עברה לידי".
אחד המקומות שבהם הפגיעה מורגשת במיוחד הוא דווקא בית הכנסת. התקהלות, קול שמתרומם, סטנדר שזז ברעש ואפילו קצב תפילתו של החזן עלולים להכניס את הגוף לכוננות. "כל פעם להסביר לעצמי 'זה לא מלחמה, זה לא מלחמה' - זה מתיש נורא", הוא אומר. לאחר תפילה כזאת הוא זקוק לזמן התאוששות, ולכן בחודשים האחרונים הוא ממעט להגיע לבית הכנסת בימות החול. ביום הכיפורים השתתף בכל נדרי, ערבית ונעילה, ואת יתר התפילות התפלל לבדו.
אבל לא רק המראות ממחנה שורה חוזרים אליו. באופן מפתיע, הסיוטים שמלווים אותו בשנה האחרונה מחזירים אותו דווקא עשרות שנים לאחור, אל חברון.
פרל היה מבני המחזור הראשון של הישיבה בחברון וקיבל כבר אז אחריות ביטחונית. לאורך השנים הגיע לזירות קשות בעיר, ובהמשך גויס מחדש לצה"ל בעקבות הפיגוע בציר המתפללים. שם היה לצדו של מח"ט חברון אל"ם דרור וינברג, שאותו הכיר עוד קודם לכן, ברגעיו האחרונים. "החזקתי אותו גם כשהוא נהרג בתוך הידיים שלי", הוא מספר. במשך שנים חשב שהאירועים ההם מאחוריו. כיום הוא מבין שכנראה נחרטו עמוק הרבה יותר מששיער. "מרבית הסיוטים שיש לי בלילות בשנה האחרונה זה משם דווקא. לא מהשבעה באוקטובר".
המסקנה שלו אינה שיש דרך פשוטה למנוע פוסט־טראומה, אלא שהמערכות צריכות להבין טוב יותר את מחיר החשיפה המתמשכת לאירועים קשים. לדבריו, נדרשים יותר הפוגות, רענונים ועיבוד נפשי כבר תוך כדי האירועים - ולא רק חודשים לאחר מכן. עם זאת, הוא מכיר גם בפרדוקס: לעיתים, אילו האדם היה עוצר בזמן אמת ומבין עד הסוף את מה שעובר עליו, ייתכן שלא היה מצליח להמשיך במשימה. הוא משווה זאת ללוחם שנפגע בקרב ומרגיש את הכאב רק לאחר שהאירוע מסתיים.
מכאן גם המסר שלו למשפחות שאליהן חוזרים לוחמים ואנשי מילואים. האדם ששב הביתה, הוא מסביר, מגיע לעיתים מעולם שבו בכל רגע עליו להביט ימינה ושמאלה, להיות דרוך, ובו אנשים חיים ומתים - ואז הוא פוגש מציאות שבה "העולם כמנהגו נוהג". המשפחה צריכה לתת מקום, זמן ומרחב, לזהות מצוקה בלי לחקור בכוח, ובעת הצורך לעודד בעדינות פנייה לעזרה מקצועית.
פרל עצמו מכיר גם את הרגעים החשוכים ביותר. הוא מדגיש שלא רצה לעשות מעשה שיפגע בעצמו, אך היו רגעים שבהם המאמץ להמשיך הרגיש כבד מנשוא. "היו לי גם רגעים כאלה שאמרתי: די, אני רוצה לישון ולא להתעורר יותר. העולם קשה לי מדי, קשה לי לסחוב את זה". ומה החזיק אותו? "אמרתי, יש לי אישה אוהבת, הורים, ילדים. לא מגיע להם את זה".
לצד הטיפול, העשייה היא אחד העוגנים המרכזיים שלו. העבודה במכון צומת, החיבור בין הלכה לטכנולוגיה והסיוע לאנשים עם מוגבלויות מחזירים לו תחושה של תכלית. "בימים שאני מתרכז ומרגיש שאני עושה משהו - זה ממש מחזק".
מתוך ההתמודדות האישית הוא גם מבקש לקדם התאמה טובה יותר של מערכי השיקום לציבור הדתי, החרדי והמסורתי. הרב פרל הוא חלק ממיזם 'הבית' שמיועד לסייע לנפגעי טראומה מהציבור החרדי ולדבריו, חלק מהמסגרות הקיימות אינן מותאמות מבחינה תרבותית לאוכלוסיות שמרניות, ונדרשת מעטפת שתאפשר גם להן לקבל טיפול בלי לוותר על אורח חייהן.
ובתוך כל אלה נמצאת גם השאלה הלאומית שמלווה אותו מאז 7 באוקטובר. הוא זוכר את השסע שקדם למתקפה ואת האחדות העמוקה שבאה בעקבותיה, ומתקשה לראות כיצד המחלוקות שבו במהירות. "בשישי באוקטובר היינו במקום נורא, ואחרי השביעי באוקטובר היינו ממש באחדות נפלאה", הוא אומר. בעיניו, האתגר הוא ללמוד להתאחד לא רק מתוך פחד ומלחמה, אלא מתוך הכרה בכך שכל חלק בעם הוא חלק מהשלם.
האם המטרה היא לחזור להיות הרב מנחם פרל שהיה לפני 7 באוקטובר? התשובה שקיבל מאנשי המקצוע מורכבת: כנראה שלא. במקום לחפש דרך חזרה אל האדם שהיה, הוא מנסה להכיר את האדם שהוא הופך להיות.
האיש שעסק במשך שנים בעיקר בהלכה, טכנולוגיה והיבטים משפטיים של היהדות מגלה כעת עולמות אחרים: נפש, ציור, אמנות ורכיבה על סוסים. לאחרונה אף אימץ כלב סיוע שמלווה אותו גם למקומות ציבוריים ולבית הכנסת ויושב לצדו בזמן התפילה.
עבור רב מהציבור הדתי, הוא יודע, זה אינו מראה שגרתי. אבל אולי דווקא שם נמצאת נקודת המפגש בין השבר לצמיחה - בנכונות להודות שהחיים השתנו, לקבל עזרה ולגלות בתוך עצמך חלקים שלא הכרת.
"השאיפה שלי היא לראות ולהכיר צדדים אחרים בי", אומר הרב פרל. "ואם זה מה שהקדוש ברוך הוא רצה - נראה איך אפשר לצמוח מזה". ואז הוא מוסיף משפט אחד, בלי לייפות את המציאות ובלי להבטיח סוף קל לסיפור: "בינתיים אני עוד לא מעט בבוץ".