לא מזמן העברתי הרצאה במחלקה לפילוסופיה באחת האוניברסיטאות המובילות בישראל. עם סיום ההרצאה, לאחר שרוב המשתתפים כבר יצאו מהכיתה, פנה אליי אחד הסטודנטים והעיר: "בהינתן שאת לובשת כיסוי ראש, אפשר להניח שאת חושבת שנאמנות לעם היא דבר חשוב".
לרגע התקוממתי על המסגור הסטריאוטיפי. אך ברגע שלאחריו הבנתי כי הסטריאוטיפיות אינה הבעיה כאן, אלא בדיוק להפך: כמה עצוב שסטודנט זה רואה בנאמנות לעם תופעה מגזרית, החריגה בנוף האקדמי של מדינת העם היהודי!
ואכן, כל בר דעת יכול לראות כי בקרב חלקים נרחבים מהאליטות הישראליות - באקדמיה, בבתי המשפט, בתקשורת המיינסטרים, בכלכלה וביחידות חשובות מאוד בצה"ל - נאמנות לעם, שהיא הבסיס לתפיסה לאומית, ונאמנות למסורת, שהיא הבסיס לתפיסה מסורתית, אינן זוכות לכבוד, במקרה הטוב.
מצב זה הוא איום קיומי על מדינת ישראל. שגשוגה של מדינה תלוי, בין השאר, באליטות שלה. אנו צריכים בתי משפט עושי צדק, כלכלה משגשגת, מערכת השכלה גבוהה שתעצב את הדור הבא וצבא שיודע על מה הוא נלחם. אולם ללא ערכים של נאמנות לעם ולמסורת, האליטה עלולה להפנות את עורפה לבית הגידול שלה. האליטות הן שאמונות על פיתוחם של רעיונות, על עיצוב מדיניות ועל קביעת הטון בדיון הציבורי, ולא נוכל לשרוד את האיומים מבחוץ בלי לעצב מחדש את האליטות. כללו של דבר, אם אנו רוצים שמדינת ישראל תהיה ראשית צמיחת גאולתנו, ואם אנו רוצים שהיא תשרוד את הגל המפרק ששוטף כיום את מדינות המערב, ערכי הלאומיות והמסורת של הרוב היהודי בישראל חייבים להיות המצפן גם של האליטות שלנו.
תלישותן של האליטות הישראליות מהרוב הלאומי במדינה נעוצה בכך שהן קשורות בבריתות למוסדות היוקרתיים במערב. מורי הדרך של האליטה הישראלית יושבים בבוסטון ובבריסל, והללו בזים ללאומיות ולמסורת. כתוצאה מכך, עקרונות הלאומיות והשמרנות נתפסים בעיני רבים כנטיות עממיות, פופוליסטיות ונעדרות עומק רעיוני.
ישראל היא מדינה קטנה, ומטבע הדברים היא קשורה לתהליכים בינלאומיים ולמעצמות. טיפוח האליטה מחייב קשר זה. תפיסה גיאופוליטית, כלכלית, ביטחונית ומשפטית מחייבת זיקה לתהליכים גלובליים ולמוסדות ולמעצמות המובילים אותם. במילים אחרות, הרעיון של "קרן וקסנר" - לטפח את האליטה הישראלית באמצעות חינוך באוניברסיטאות בעלות יוקרה בינלאומית - אינו שגוי. כך בדיוק מטפחים אליטה. הבעיה של האליטות שלנו אינה עצם הקשרים הבינלאומיים, אלא הרוח הנושבת במוסדות האליטיסטיים במערב. כדי לשנות את האליטות, צריך להשתתף בתהליכים המקנים להן מעמד.
יש הסבורים כי הפתרון לכך הוא "עם לבדד ישכון" - עלינו להחרים כל מה שאינו "משלנו", להסתגר ולהתבודד ולגדל אליטה חדשה במוסדות המגזריים שלנו. אולם כך לא מטפחים אליטה. עם כל הכבוד לישיבות ולאולפנות, הן עדיין אינן המקומות שבהם מוקנים הכישורים וההשכלה הדרושים לאליטה כלכלית, ביטחונית, אקדמית ותקשורתית. אליטה, מעצם טבעה, מתפתחת באמצעות הקשר עם העולם הגדול ולא באמצעות הסתגרות מגזרית, מצוינת ככל שתהא.
לאליטה בישראל יש קשרים עמוקים עם ארגונים ואליטות בעולם. איני מדברת כאן על קשרים בלתי חוקיים של השפעת כספים זרים על הזירה הישראלית. אני מדברת על קשרים לגיטימיים לחלוטין, הידועים לכול. באקדמיה מעמיקים ברעיונות הפופולריים באקדמיה הבינלאומית, מציגים בכנסים בינלאומיים ומקבלים מימון בינלאומי לקידום רעיונות אלה. מיטב הסטודנטים הישראלים המקבלים משרות פרופסורה באוניברסיטאות בארץ עושים את הדוקטורט או הפוסט־דוקטורט שלהם בחו"ל. האוניברסיטאות בארץ מקבלות מענקים לפיתוח מחקרים ממכוני מחקר ואף מהאיחוד האירופי, כאשר אלה תואמים תפיסות הרווחות באקדמיה בעולם. גם בתחומים אחרים - בתקשורת ובמערכת המשפט - יש גב בינלאומי משמעותי.
רבים חושבים שהאליטות השמאליות רואות את עצמן כנאורות משום שהן הקימו את המדינה. אולם לא הוותק, אלא הקשרים, הם שמקנים לאליטות השמאל את הביטחון העצמי שלהן. החיבור למוסדות ולארגונים בינלאומיים הוא שמקנה לשמאל את הביטחון שהוא הנאור והצודק. זו הסיבה שיוצרי הסרט "נז"א", שמוקעים מקיר לקיר בישראל, יכולים להביט על כולנו במבט כה מתנשא. הם יודעים שהם יקבלו אהדה והערכה בעולם ואף יזכו למחיאות כפיים במשך 24 דקות בפסטיבלי קולנוע נחשבים באירופה.
למרבה האבסורד, חיבור זה בין האליטות הישראליות לשמאל העולמי יוצר מצב שבו האליטה בישראל מנוכרת לרוב המוחלט של הציבור בישראל. אילו הבחירות בישראל היו מתקיימות רק בקרב שכבת האליטה, אייזנקוט היה נחשב לימין קיצוני, ויאיר גולן, גנרל בדימוס, היה מתמקם מימין למרכז. האליטה בישראל מנוכרת לעם שלה. לאליטה הישראלית השפעה עצומה על החינוך, התרבות והמדיניות הממשלתית בישראל, אפילו תחת ממשלות ימין, וזאת על אף שהיא נמצאת שמאלה בהרבה ממצביע השמאל הסטנדרטי בישראל. היא מזוהה יותר עם פרופסורים פרוגרסיביים מהרווארד ומייל, אנשי תרבות מאמסטרדם ומברלין ומשפטנים מהאיחוד האירופי.
כדי לשנות את הרוח בקרב האליטה, לא יעזרו לנו חרמות על "קרן וקסנר" ועל "קרן מנדל". עלינו לבנות רשת אלטרנטיבית של חברויות ושיתופי פעולה עם מוסדות בינלאומיים אחרים ועם אליטה חלופית - כזו שמעריכה את מה שהציבור בישראל מעריך: נאמנות לעם, נאמנות למסורת, כבוד לדת ולערכי המשפחה. עלינו לטפח קשרים עם סופרים, הוגים, משפטנים, אנשי ממשל ותקשורת במערב שמעוניינים, כמונו, בלאומיות ובמסורתיות.
אך מי יכול להוות את הגב הבינלאומי ללאומיות היהודית?
החברה בישראל מתמודדת עם בעיות רבות שאינן ייחודיות רק לה. אנחנו לא לבד. המאבק בהרס שהותיר אחריו הליברליזם המוקצן של העשורים האחרונים הוא משימה שלה שותפים רבים במערב כולו.
הליברליזם של שנות ה־90 הביא לנו את תקוות השווא של מזרח תיכון חדש ואת הסכמי אוסלו, והוביל את ארצות הברית לחלום על עיראק דמוקרטית ולבסוף לנסיגה מביכה ממנה. מדיניות אשרור הזהות הטרנסג'נדרית, ששי פירון קיבע במשרד החינוך בישראל, משקפת את אותה גישה שרווחת במדינות המערב. הליברליזם שהוביל את בית המשפט האמריקאי לאסור לימוד תנ"ך בבתי ספר אמריקאיים בשנות ה־60 של המאה ה־20 הוא המקור לסלידה מהדתה בישראל כיום. למרות שאנו מדינה לאומית בעלת מסורת משלנו, אנו מתמודדים עם אותן תפיסות עולם ועם אותן תופעות חברתיות שאיתן מתמודדים בעולם המערבי.
בשנים האחרונות מתגבשת בקרב האליטות בארצות הברית ובמדינות אירופיות תנועה שמרנית־לאומית, המציעה אלטרנטיבה לליברליזם הרדיקלי שפשה במערב לאחר מלחמת העולם השנייה. התנועה השמרנית־לאומית קוראת תיגר על התפיסה הרווחת שלפיה הלגיטימיות של מדינה נובעת מהסכם בין יחידים שאין להם כל מורשת או עבר משותף. התנועה מביאה יחד הוגים ומדינאים הנלחמים להחזיר את התפיסה שלפיה מדינה היא לגיטימית דווקא אם היא משמרת את המסורת של העם שהקים אותה, ולא רק זכויות מופשטות של יחידים. במקום לראות את הדת כמאיימת על החוסן הלאומי, התנועה השמרנית־לאומית מעלה אותה על נס. היא מחזיקה בתפיסה שמסורת משותפת היא שמאפשרת ליכוד ושגשוג של מדינה מודרנית.
תפיסה שמרנית־לאומית אינה תחליף לסיפור הלאומי הייחודי שלנו ולפתרון הבעיות הייחודיות שלנו בישראל. אבל היכרות עם התנועה השמרנית־לאומית מאפשרת לראות במפעל הציוני דוגמה ומופת ללאום הבונה את מדינתו. בעיני השמרן הלאומי, לא רק שמדינת ישראל אינה מוקעת בשל לאומיותה, אלא אדרבה - היא עבורו דגם לחיקוי. ההסתכלות דרך עיניהם של לאומיים בעולם על הפרויקט שלנו בארץ תחזק בנו את הביטחון בצדקת הדרך. היכרות מעמיקה עם התהליכים שהביאו להתפרקות המשפחה במדינות מערביות תיתן לנו ביטחון בחוסנה של המשפחה הישראלית ותמנע מאיתנו לחזור על הטעויות של אירופה וארצות הברית. הבנת האתגר שבהתמודדות עם מיליוני מהגרים במדינות אירופה תאפשר לנו להיות בטוחים בחוקי ההגירה הלאומיים של מדינת ישראל ולעמוד נגד ניסיונות לערער עליהם מצד בית המשפט העליון.
בנוסף, יש נושאים שלחברה הישראלית אין די מודעות אליהם ועדיין אין לה יכולת להתמודד איתם. בחינת המאבקים בבתי המשפט האקטיביסטיים ובמוסדות האקדמיים הפרוגרסיביים בארצות הברית ובאירופה תעזור לנו לבנות אסטרטגיות להתמודדות עם בעיות אלו במדינת ישראל - בעיות שאנו רק בתחילת הדרך לפתרונן. העמקה במאבק על הגבול בארצות הברית תגביר את המודעות לחשיבות פעילותן של תנועות הפועלות להחזיר את המשילות למדינת ישראל. הביקורת המעמיקה על התפיסות הליברליות, שנכתבה בשנים האחרונות בארצות הברית ובאירופה, תיתן לנו שפה חדשה להסביר את אורח החיים המסורתי. היא תעזור לנו לטעון שמדינת ישראל חייבת להגן לא רק על זכויות הפרט, אלא גם על אופיו וצביונו של העם היהודי.
המחנה הלאומי בישראל אינו צריך לעמוד לבד. אל מול השנאה הגואה נגד העם היהודי ומדינת ישראל, אנו צריכים למצוא את בני בריתנו שמעריכים את החזון הציוני, ולא לחפש בעלי ברית בקרב אלו שרוצים שנהיה מדינת כל אזרחיה.
רוב דאגתי נתונה לעם ישראל, ואני מאמינה שטיפוח אליטות נאמנות הוא האתגר של הדור הצעיר שרוצה להמשיך בבניית עתידו של עם ישראל בארצנו. אך בשולי הדברים אומר כי הקשר שלנו עם האליטות השמרניות במערב נחוץ וחיוני עבורן לא פחות משהוא נחוץ עבורנו.
בשנים האחרונות אני מביאה משלחות של מנהיגים שמרנים־לאומיים לישראל. הם אינם באים מתוך אהדה מיוחדת לישראל, אלא מתוך סקרנות וצימאון ללמוד על המדינה הלאומית בעלת החוסן החברתי המשמעותי ביותר בעולם. הם מגיעים לישראל ורואים כאן את הדברים שהיו רוצים למען עמם. הם רואים משפחות ענפות, עם שמעביר את מורשתו לדור הבא ודור צעיר שמוכן להילחם ולהקריב למען עמו. הם יוצאים נפעמים.
מדינות המערב עומדות בפני פשיטת רגל, הן בגלל הילודה הנמוכה והן בגלל גלי ההגירה. לא אגזים אם אומר כי הן עומדות על סף תהום של התאבדות לאומית, שלא ברור אם יוכלו לחזור ממנה. קריסתן של מדינות מערביות אלו, שהיו בנות בריתנו בעשורים האחרונים, מהווה סכנה קיומית לעם היהודי לא פחות מהשנאה התהומית של חמאס ומשטר האייתוללות. אך בעוד אין לנו כל אפשרות לשנות את תפיסת עולמם של אויבינו, יש לנו יכולת להשפיע על עתידן של בעלות בריתנו. הסיפור התנ"כי של שיבת ישראל לארצו יכול להוות מגדלור לכל עם המחפש את דרכו בים סוער, ולהציע תקווה לכל עם המבקש לשוב למסורת ולסיפור הלאומי שלו.
אך כדי שאחרים ירצו להיות בעלי ברית שלנו, עלינו להציע את תמיכתנו. לא רק לומר שאנחנו צודקים, אלא להכיר את הבעיות של אחרים לעומק ולהציע את עזרתנו. אנו היהודים יודעים להצביע על כמה שונאים אותנו בעולם. אך האם אנחנו יודעים לבנות בריתות עם אנשים שמוכנים להעריך את מי שאנחנו, שמוכנים לעזור לנו ורוצים אפילו ללמוד מאיתנו?
אנו יודעים לעזור למדינות עולם שלישי או למדינות שבהן מתרחשים אסונות טבע. עכשיו הגיע הזמן להתמודד גם במישור הרעיוני והמדיני. עלינו לבנות קשרים עם בני ברית שמרנים במערב, כדי שנוכל לקבל ביטחון עצמי בדרכנו ולפתח תודעה של אליטה. הביטחון העצמי של האליטות החדשות שייבנו בארץ הזו יגיע מכך שהן יוכלו להראות כיצד החוסן הלאומי בישראל יכול להיתרגם לעזרה רוחנית ופוליטית בשעת משבר קשה בעולם המערבי. עלינו לעזור להם במאבקם העיקש להחזיר את הנאמנות לעם ולמסורת למעמד של ערכים מרכזיים בתפיסה הפוליטית שלהם, ובכך לחזק ערכים אלו גם אצלנו.
העם היהודי, על אף הפרטיקולריות שלו, האמין תמיד שהוא מסוגל להיות "אור לגויים". זה הזמן להציע שהלאומיות אינה רק שלנו, והמסורתיות אינה רק שלנו, אלא שאורח החיים התנ"כי אכן מיועד להביא שלום לעולם כולו. עלינו להושיט יד לאלו המבקשים לחדש את פני הלאומיות והשמרנות בעולם, ומתוך כך לחזק את בעלות בריתנו המערביות ולמצוא ביטחון בצדקת דרכנו הלאומית.
הכותבת היא מנהלת תוכניות חינוכיות במכון הרצל