שלוש שנות מלחמה, תלמידים ובוגרים שנפצעו, מאות ימי מילואים של בני הישיבה - וגם שאלה אחת שמלווה את בית המדרש: מה תפקידה של ישיבה בזמן שבו עם ישראל נלחם?
הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, משיב מתוך תפיסת עולם ברורה: לצד הלוחמים בחזית, יש אחריות גם למי שנשאר בבית המדרש. "מי שלומד צריך ללמוד", הוא אומר, ומספר על משפט ששמע מאב שכול ולא עוזב אותו מאז תחילת המלחמה.
בשיחה מיוחדת עם דביר עמר באולפן ערוץ 7 חזר הרב שפירא אל אחד מביקורי הניחומים שערך לאחר נפילת לוחם. דווקא בתוך בית האבלים אמר לו האב משפט שנחרט בו: "אין לי ספק שזה זמן של חשבון נפש. אבל אולי גם צריך לעשות חשבון נפש שאלה שלמדו - לא למדו מספיק".
עבור הרב שפירא, הדברים מבטאים נקודה עמוקה. "חשבון נפש זה לא רק לתלות חלילה מישהו בחוץ", הוא אומר. "אנחנו מאמינים שהתורה היא המקום של החיים". המסקנה שלו ברורה: בזמן שחיילים נלחמים בחזית, מי שנמצא בבית המדרש אינו יכול להרשות לעצמו להתייחס ללימוד כעניין צדדי.
המלחמה, הוא מספר, השפיעה עמוקות על הישיבה. תלמידים יצאו לתקופות מילואים ארוכות, אחרים נפצעו, ובבית המדרש התקיימו שיחות עם הלוחמים ושיחות חיזוק לתלמידים. לדבריו, התקופה הובילה גם להתחזקות באמונה ולבירור מחודש של תפקידה של הישיבה.
הרב שפירא חוזר בהקשר הזה למלחמת יום הכיפורים. ראש הישיבה הרב צבי יהודה קוק התעקש אז שלא לבטל את שמחת תורה למרות המלחמה והבשורות הקשות. "היה קשה להסביר את זה", הוא נזכר, אך תפיסתו הייתה שגם בשעה קשה אין לוותר על נקודות החיים הרוחניות.
את אותו מבט הוא מבקש להחיל גם על המלחמה הנוכחית. מתקפת 7 באוקטובר פרצה בשמחת תורה, בשעת הנץ החמה, והרב שפירא רואה בכך קריאה לחפש את הכוחות שהתגלו בעם מתוך השבר. "אתה רואה מה שקורה מאז בעם ישראל - אתה מגלה כוחות, אתה מגלה עוצמות. אתה רואה שזה לא מה שהיה".
אלא שהמסר שלו אינו מופנה רק ליושבי בית המדרש. הרב שפירא מספר על מפגש עם תלמידי ישיבה תיכונית, שבמהלכו אמר לו אחד הנערים כי אינו אוהב להתפלל. ראש הישיבה השיב לו בשאלה: האם הוא מכיר אדם חולה או חייל פצוע? כשהנער השיב בחיוב, אמר לו: "למה הפצוע והחולה צריכים לסבול בגלל שאתה כועס על מישהו ולכן אתה לא מתפלל? הם צריכים את התפילה שלך".
הוא נזכר גם בביקור בבית החולים סורוקה, שם פגש אם חילונית שבנה נפצע באורח קשה. האם אמרה לו שאינה יודעת להתפלל, אינה מכירה תהילים ואינה רגילה להשתמש בסידור, אך מרגישה שבנה זקוק לתפילה. "אמרתי לה: הלב של האמא יותר חזק מהכול. תדברי עם הקדוש ברוך הוא. לדבר איתו זו תמיד שיחה מקומית - אף פעם לא תפוס שם. הוא תמיד ישמע אותך".
באותו ביקור פגש אישה נוספת שסיפרה כי אינה מגיעה מבית דתי, אך מאז פציעתו של אדם הקרוב אליה החלה לומר מדי בוקר פרק תהילים. היא בחרה דווקא ב"עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". כשנשאלה מדוע, השיבה בפשטות: "הוא פצוע ברגליים, וחיפשתי בספר תהילים פרק שמזכיר את הרגליים".
מבחינת הרב שפירא, הרגעים האלה ממחישים שהמלחמה מתנהלת במישורים רבים. "זה זמן שגם מי שלא מגויס צריך להתפלל וצריך ללמוד".
עם זאת, הוא מדגיש כי דרכה של מרכז הרב נותרה כשהייתה: "המגמה היא תמיד לגדל תלמידי חכמים". לדבריו, הישיבה אינה ישיבת הסדר, אף שאין בכך ביקורת על ישיבות ההסדר. לכל תלמיד יש מסלול המתאים לו, אך מטרתה המרכזית של הישיבה היא להצמיח תלמידי חכמים.
והמושג "תלמיד חכם", מבחינתו, רחב הרבה יותר מאדם שבוחר ברבנות כמקצוע. בהקשר הזה הוא מביא אמירה של אביו לתלמידים ששאלו מדוע עליהם ללמוד בישיבה אם בכוונתם להיות רופאים, מהנדסים או עורכי דין.
"ישיבה זה לא בית חרושת לרבנים", אמר להם הרב אברהם שפירא. "גם אם אתה רוצה להיות רופא או מהנדס - תהיה מהנדס תלמיד חכם, תהיה רופא תלמיד חכם".
התורה, מסביר בנו, אמורה לעצב את שיקול הדעת, האישיות והבית שאדם יבנה - גם אם בסופו של דבר לא יכהן בתפקיד רבני.
אבל כדי לגדל תלמידי חכמים, הוא מדגיש, לא מספיק למסור שיעורים. איש חינוך צריך לראות את האדם שמולו. אחד הסיפורים שהוא נושא עמו מאביו עוסק בר"מ שהתלבט אם לסלק מהישיבה תלמיד שהשפיע לרעה על חבריו.
אחרי ששמע את פרטי המקרה שאל אותו הרב שפירא שאלה מפתיעה: "איך קוראים לאמא של הבחור?". הר"מ לא ידע. "אם אתה לא יודע איך קוראים לאמא של התלמיד הבעייתי הזה", השיב לו הרב שפירא, "זאת אומרת שחוץ מלזרוק אותו לא מעניין אותך שום דבר. לא התפללת עליו אפילו פעם אחת".
לדברי הרב יעקב שפירא, זהו שיעור יסודי בחינוך. "הר"מים לא צריכים רק ללמד תורה. הר"מים צריכים גם לדאוג לאישיות שלהם, לחינוך שלהם. חלק מהדאגה זה גם להתפלל שהם יצליחו".
אותה תפיסה מלווה גם את יחסו של ראש הישיבה לתלמידים עצמם. הוא מספר כיצד אביו נהג להזכיר להורים שהילד שלהם הוא "המניה הכי גדולה בעולם". כשאב אחד הגיע להתעניין בבנו רק אחרי זמן רב, שאל אותו הרב שפירא במה הוא עוסק. האב סיפר שהוא עוסק במניות ובבורסה ובודק בקביעות מה עלה ומה ירד. הרב שפירא השיב לו: "אבל הבן שלך הוא המניה הכי גדולה בעולם. למה אני רואה אותך רק אחרי שנתיים?"
הרב שפירא מתייחס בשיחה גם לקשרים של הישיבה עם רבנים ממגוון רחב של בתי מדרש ומגזרים. לאורך השנים הגיעו למרכז הרב רבנים המזוהים עם עולמות תורניים שונים, והוא אינו רואה בכך חריגה מדרכה של הישיבה אלא להפך.
"זה תמיד טוב לשמוע", הוא אומר, ומוסיף בחיוך משל מעולם הכשרות: "אתה יודע מה ההבדל בין בשר חלק לבשר לא חלק? בשר שנשאלה עליו שאלה - הוא כבר לא חלק. אל תהפוך את מישהו לבשר לא חלק מלכתחילה".
מבחינתו, אפשר להחזיק בדרך השקפתית ברורה ובה בעת ללמוד מגדולי תורה מחוגים שונים. את התפיסה הזאת, הוא אומר, ירש מאביו, שקיים קשרים עם גדולי תורה בארץ ובעולם.
בשיחה מתייחס ראש הישיבה גם לסוגיית השירות הצבאי ולמתחים הדתיים שחווים לעיתים חיילים. לדבריו, יש צורך לחזק את הרבנות הצבאית ואת יכולתה להשפיע בשטח. "הדרישה של הבחורים היא דרישה מוצדקת", הוא אומר, ומוסיף כי לדעתו המערכת הצבאית מבינה כיום את צורכי החיילים הדתיים יותר מבעבר.
גם הפיגוע הקשה בישיבת מרכז הרב, שבו נרצחו שמונה מתלמידיה, ממשיך ללוות את הישיבה. הפיגוע התרחש חודשים ספורים לאחר פטירת אביו, כאשר הרב יעקב שפירא כבר עמד בראש הישיבה. הוא מספר כי באותה תקופה עמדה בפני ההנהגה בחירה בין שקיעה בייאוש לבין הפיכת הכאב לכוח.
"החלטנו שזה צריך להיות בדיוק הפוך", הוא אומר. "להפוך את כל מה שקרה לכוח של חיות. לזכור כמובן את כל מה שקרה ואת כל התלמידים ואת כל המשפחות - אבל להפוך את זה לכוח של חיות. וזה מה שאנחנו משתדלים לעשות".
לקראת סיום השיחה, 19 שנים לאחר פטירת אביו, הרב אברהם שפירא זצ"ל, מתבקש בנו לנסח מה יכול הדור הנוכחי לקבל מדמותו.
הוא בוחר להתחיל בסיפור משמחת תורה. בצעירותו דחפו חבריו את הרב אברהם שפירא למעגל הריקודים ונתנו בידיו ספר תורה. אחד מהם אמר לרב משה חברוני: "אברום שפירא רוקד עם התורה". הרב חברוני תיקן אותו: "ההגדרה היא אחרת - התורה רוקדת איתו".
"זו הגדרה מאוד ממצה", אומר הרב יעקב שפירא. "לא רק לרקוד עם התורה, אלא שהתורה גם תרקוד איתנו. שהתורה תרצה בנו, שהתורה תשמח עם הדברים שאנחנו עושים".
הנקודה השנייה שהוא מבקש להדגיש היא היכולת להיות מחובר לעולם תורה גדול ורחב. אביו, הוא מספר, היה בקשר עם גדולי תורה מכל החוגים, ובהם הרבי מליובאוויטש ורבי משה פיינשטיין. גם כאשר הדרך הייתה ברורה וההשקפה מגובשת, הוא ראה חשיבות עצומה בכך שתלמיד ידע שהוא חלק מעולם תורה גדול שאינו מסתיים בגבולות בית המדרש הפרטי שלו.
והמסר השלישי נוגע לאחריות. אדם, אומר הרב שפירא, אינו צריך תואר רשמי כדי להשפיע. הוא אינו חייב להיות רב או דיין כדי לשאת אחריות רוחנית כלפי סביבתו. "האישיות של הבן אדם מקרינה לא פחות מהדברים האחרים", הוא אומר. "אדם שירגיש שהוא לא חי רק לעצמו. עם ישראל זו יחידה אחת. לכולנו יש אחריות, כל אחד מהמבט שלו".
אבל בתוך הדרישה לגדול, ללמוד ולקחת אחריות, הוא מבקש להוסיף גם מסר שנשמע לעיתים פחות בעולם התורני: היחס של האדם לעצמו.
"בשיחה האחרונה לפני יום הכיפורים אמרתי לתלמידים: מקפידים הרבה על בין אדם למקום, מבליטים הרבה את הנושא של בין אדם לחברו, אבל לא לשכוח גם את הבין אדם לעצמו".
לדבריו, אדם צריך ללמוד להביט בעצמו גם בעין טובה. לא להעביר את חייו רק בחיפוש אחר הכישלונות, אלא לזהות את הכוחות שהקב"ה נטע בו וללמוד כיצד להוציא אותם מן הכוח אל הפועל.