בשיחה עם תלמידי תיכון בבת ים, ב־17 בפברואר 2016, בהיותו רמטכ"ל צה"ל, התייחס גדי אייזנקוט לעיקרון של "הבא להרגך השכם להרגו". הוא אמר כי הצבא אינו פועל על פי סיסמאות, אלא בהתאם לערכי צה"ל, והוסיף כי לא כל מי שיש לו מספריים בכיס נחשב לרוצח.
ונשאל את עצמנו: האם אכן העיקרון של "הבא להרגך השכם להרגו" יש בו משום זלזול בערך חיי אדם? האם אין בו עידוד לשפיכות דמים על ידי "קלות בלחיצה על ההדק"? מן העיון במקורות הבאים נלמד כי הכלל הזה, אשר גדי אייזנקוט קרא לו "סיסמה", הוא לאמיתו של דבר צו חיים, ששורשיו נעוצים באמונה עמוקה בקדושת החיים כערך עליון.
המקורות
הגמרא [ברכות נ"ח ע"א וסנהדרין ע"ב ע"א] אומרת: "והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו". היכן אמרה התורה דבר זה?
רש"י [ברכות שם] מפרש שהכוונה לדין הבא במחתרת: גנב החותר תחת יסודות הבית במטרה לגנוב ממון. כיוון שהוא יודע שבעל הבית ישתדל בכל כוחו להציל את ממונו ויעמוד כנגדו, מוכן הגנב להורגו אם יתנגד לו. לפיכך נחשב הגנב כבא על עסקי נפשות, דהיינו כבא להרוג, וכאן אמרה התורה: "הבא להרגך השכם להרגו".
המאירי [סנהדרין שם, בשם מדרש תנחומא] מפרש שהתורה אמרה בפרשת פינחס: "צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם". כלומר, המדינים, המתמידים להצר לכם, הם, לפי הידיעה האלוקית, כמו "פצצה מתקתקת" - כמו רוצח העומד להרוג בכל עת - וכאן אמרה התורה: "הבא להרגך השכם להרגו".
כמובן, האמירה "השכם להרגו", כמו כל אמירה אחרת, צריכה להיות מיושמת בעולם המעשה בצמוד להוראתה המקורית: "הבא להרגך", דהיינו כאשר יש חשש לסכנה קיומית. אין מדובר כאן ב"מספריים בכיס".
"רודף"
עוד למדנו במשנה [סנהדרין ע"ג ע"א] שהרודף אחר חברו להורגו, מצילים את הנרדף בנפשו של הרודף. מתוך מקור זה נולד המטבע הלשוני־הלכתי "רודף", המגדיר בשם זה את מי שמאיים להרוג ולחסל חיים.
יש הבדל בין "רודף" לבין "רוצח". רוצח, שכבר ביצע את זממו, דינו מסור למשפט, וכפי שכתב הרמב"ם [הלכות רוצח, פרק א', הלכה ה']: "אין ממיתים אותו העדים ולא הרואים אותו, עד שיבוא לבית דין וידונו אותו למיתה".
רודף, לעומת זאת, מצווה להורגו בלא שום תהליך משפטי [רמב"ם שם, הלכה ו']. מהו שורש ההבדל ביניהם? כאשר אדם רודף אחר זולתו ומאיים על חייו, מצווה על הכול להסיר את מקור האיום. זאת משום דין ומצוות הצלת נפשות - החובה להגן על החיים.
המסר העולה מן ההוראה של "השכם להרגו"
העיקרון של "הבא להרגך השכם להרגו" הוא עיקרון תורני - "והתורה אמרה". ונשאלת השאלה: מה צורך יש לתורה ללמדנו עיקרון שכלי פשוט, הנראה נכון וישר על פי הסברה? ובלשון הגמרא בכמה מקומות: "למה לי קרא? סברא היא!"
התשובה לכך היא שעוון שפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל [שבת ל"ג ע"א]. משום חומרת איסור הרציחה ותוקף השפעתו השלילית על ארצנו ועל עמנו, היה מקום לחשוב שמא לא הותר להרוג את הרודף עד אשר יתחיל במעשה הרציחה ממש.
לכן באה התורה והזהירה אותנו: "הבא להרגך - השכם להרגו". קדושת החיים מחייבת את ההגנה עליהם. אדרבה, המאיים על חיי זולתו איבד בכך את זכותו המוסרית לחייו הוא, ומצווה להורגו על מנת להציל את נפש הנרדף.
אמור מעתה: אין כאן הוראה שמשמעותה "קלות בלחיצה על ההדק", אלא הקפדה על מצוות הצלת נפשות ושמירת החיים.
יישומו של הכלל "הבא להרגך השכם להרגו" בחיי היומיום בארצנו
קיומו של היישוב היהודי בארץ ישראל, קרי מדינת ישראל, תלוי לצערנו כל העת, מאז מלחמת השחרור ועד היום, בקיום הצו המוסרי של "הבא להרגך השכם להרגו".
מלחמת ששת הימים היא דוגמה קלאסית למימוש העיקרון של "השכם להרגו". אירופה, הנעדרת כל חוש מוסרי ואשר אדמתה רוויה בדם יהודי מדורי דורות, זעמה על כך שהיינו הראשונים להכות באויבינו. נשיא צרפת שארל דה גול קרא לנו "עם חוצפן ושתלטן". וזכור לטוב אפרים קישון ז"ל, שבמאמרו הנפלא במעריב, "סליחה שניצחנו", הזכיר לכולנו שבעניינים של פיקוח נפש של האומה אין לשמוע לעצת גויים ואין להתחשב בדעת העמים, כי בנפשנו הדבר.
הניסיון המר של מלחמת יום הכיפורים מלמדנו על חשיבותו של הכלל המוסרי "השכם להרגו". אילו היינו נאמנים לכלל הזה, כמה נפשות מקדושי וטהורי ישראל היו חיות עמנו היום.
ניסיון מר זה חזר על עצמו במלחמת התקומה הנקראת "חרבות ברזל", שבאה עלינו בעוון הזלזול בצו הקדוש של "השכם להרגו".
ההגנה על חיינו כאן בארץ ישראל מורכבת אפוא מאמונה בשני עקרונות יסוד: האמונה בעיקרון קדושת החיים, שממנו נובע הכלל של "הבא להרגך השכם להרגו"; והאמונה בזכותנו לחיות כריבון בארץ ישראל, בשקט ובשלווה.
המנהיג המדיני המופקד על ביטחונה של מדינתנו, מלבד היותו אדם חכם, פיקח ובר דעת במידה מצוינת, מחויב להיות אמון על שני עקרונות היסוד הללו.
דבריו של גדי אייזנקוט נובעים מבורות גמורה, יחד עם יחס של זלזול בתלמוד הקדוש, שהוא ספר חיינו. אך מעבר לכך מתעוררת כאן שאלה נכבדה: האם גדי אייזנקוט, המתייחס בביטול לעיקרון של "הבא להרגך השכם להרגו", הוא האיש המתאים להנהיג את מדינת ישראל בעת הזו?
מצפים אנו כי בעזרת ה' המנהיג הבא של מדינת ישראל יהיה מושרש באמונה העמוקה כי החיים קודש הם, וזכותנו לחיות בארצנו קודש היא. בהגנה על זכות זו, כנגד כל המתקוממים נגדנו, אנו מקיימים את מצוות השעה הזאת ואת מצוות הדור הזה. וכל הבא להרגנו - נשכים להורגו, כי כך ציוותה תורתנו הקדושה, וכך גם מחייב השכל הישר אשר לא נתבלבל מחמת המצוקה והלחץ.
"הבא להרגך השכם להרגו" אינה סיסמה בעלמא, אלא, כאמור, צו חיים - עיקרון מוסרי שביישומו הנאמן תלוי קיומנו בארץ ישראל.
מי הוא האיש הראוי להנהגת מדינת ישראל בתקופה קשה ומורכבת זו, אשר ניתן לסמוך עליו שידאג בתקיפות לביטחון היישוב היהודי בארצנו? לבוחרים בקלפי ביום הבחירות הפתרון!