עומדים אנו לפני חג הסוכות - 'זמן שמחתנו': "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" [דברים טז, טו].
לאחר ימי היראה, עשרת ימי תשובה ובכללם יום הכיפורים, מלמדנו חג הסוכות שעיקר עבודת ה' צריכה להיות בשמחה, כששיא השמחה הוא בשמחת תורה. וכדברי הרמב"ם בהלכות לולב [ח, טו]: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו - ראוי להיפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'". זהו פסוק מופלא בפרשת הקללות ב'כי תבוא', המלמדנו הן את כוחה של השמחה והן מה עלול לקרות, חלילה, בהעדרה.
השמחה מביאה לשלמות, ולכן "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" [תהלים צז, יא]. אומרת הגמרא במסכת תענית [טו.]: צדיקים לאורה וישרים לשמחה. אומר הראי"ה קוק, האורה מרבה שמחה בטבע הנפש... ואם כן נעם השמחה הוא התכלית, והאורה היא התורה, היא האמצעי לה.
אך טבעי הוא שהשיעור בעבודת ה' מתוך שמחה ניתקן בחג הסוכות בשל הקשר החקלאי, וכפי שמזכיר הפסוק את העיתוי המיוחד: "בכל תבואתך", וכן בפרשת ראה: "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך". חוברות כאן השמחה החומרית והשמחה הרוחנית - מצב אידאלי המלמדנו על חובת עבודת ה' מתוך שמחה בכל ימות השנה. זאת תוך תזכורת, כמובן, למאמר בן זומא במסכת אבות [ד, א]: "איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך'" [תהלים קכח, ב] - אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. העושר האמיתי, לפי חז"ל, אינו תלוי במה שיש לנו אלא באיך אנו רואים ומעריכים את מה שיש.
ההבדל בין עֹשר לְאֹשר הוא אות אחת בלבד, כדי ללמד שעושר יכול להוביל לאושר רק כאשר הוא מלווה בתוכן רוחני, בהכרת הטוב ובשמחת חיים. מבחינה לשונית, המילה "אושר" במקרא קשורה לברכה ולשבח (כמו "אַשְׁרֵי הָאִישׁ"), ואילו "עושר" קשור להון ולשפע חומרי. חז"ל בחרו להגדיר את ה"עשיר" דרך השמחה, ולא בכדי ברכת אשר היא "מאשר שמנה לחמו". כותב הרב אליהו דסלר בספרו 'מכתב מאליהו', שהייחוד של שמחת סוכות הוא היותה שמחת הדביקות והביטחון בה', המתאפשרת רק לאחר מחיקת המחיצות החומריות והרוחניות בימי הדין והיציאה אל צל האמונה - 'צילא דהימנותא' - בסוכה.
ומספרים על הרבנית בת-שבע קנייבסקי מנוחתה עדן, שבערוב ימיה באה אליה אישה מרת נפש והתוודתה בפניה על צרותיה. היה זה בחול המועד סוכות, בי"ז בתשרי, שעות ספורות בלבד קודם שהרבנית נפטרה לבית עולמה. או אז עודדה אותה הרבנית ואמרה לה: התדעי למה אומר הכתוב "והיית אך שמח"? ללמדנו שגם כשחשים אנו "אַךְ" - חשים כאב וצער - מצווים אנו לשמוח: "והיית אך שמח"!
עם זאת, הואיל ועיקר עבודת ה' בכל השנה אמורה להיות מתוך שמחה, תמוה מדוע בפרשת 'וזאת הברכה' שנקרא בשמחת תורה, בברכות השבטים אותם מברך משה רבנו ביומו האחרון, השמחה מופיעה פעם אחת בלבד. זאת בפסוק: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל". ברכה זו מצריכה עיון מיוחד בשל היותה היחידה הנאמרת לשני שבטים כאחד ובאותו הפסוק. למותר לציין שאין כאן מקריות וכי הדברים נאמרו בכוונת מכוון, שהרי במשה רבנו, נביאם של ישראל, עסקינן - משה המבקש להבטיח בברכותיו את נצחיות האומה הישראלית לאחר כל ה'הרפתקאות' שחווה עמה לאורך ארבעים שנה מאז צאתה ממצרים ועד ערב כניסתה לארץ ישראל.
בטרם נתייחס לשאלה זו נציין שזבולון נולד אחרי יששכר, כאמור מפורשות בפרשת ויצא [בראשית ל, יח-יט] ובסדר מניין בני יעקב בפרשת וישלח [בראשית לה, כג]. ובכל זאת, יעקב אבינו מקדים את זבולון ליששכר בברכת הבנים, ומשה רבנו בפרשתנו מאחד בברכתו את זבולון ויששכר, עד שדומה כי אושרו של יששכר טמון בעושרו של זבולון, ואושרו של זבולון באושרו של יששכר. ומצינו במפרשים סוגים שונים של שותפויות ביניהם.
אומר המדרש: זבולון ויששכר עשו שותפות כזו - "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" [בראשית מט, יג], ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר, והם [בני יששכר] יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון הייתה [בראשית רבה עב, ה].
וכך הוא אכן לשון תרגום יונתן בן עוזיאל: לשבט זבולון ברך משה נביא ה' ואמר: שמחו בית זבולון בצאתכם למסחרכם, ובית יששכר באוהלי בתי מדרשכם. והביא ה'כלי יקר' הסבר לשמחה זו מהי עושה: "'שמח זבולון בצאתך' - לפי שכל הולך בסחורה אינו שמח עדיין בצאתו לדרך, כי לא ידע אם ירוויח או לא. אבל לזבולון אמר שישמח כבר בצאתו לדרך, כי נכון לבו בטוח שישכיל בכל דרכיו, לפי ש'יששכר באוהליך' עוסק בתורה עליו, וזכותו תעמוד גם לו, כי זבולון היה נותן לתוך פיו של יששכר", כדברי המדרש רבה.
אך אונקלוס מתרגם פסוק זה לשותפות מסוג שונה: ולזבולון אמר - שמח זבולון בצאתך למלחמה על אויביך, ויששכר בלכתך לעשות זמני המועדים בירושלים. וכך אומר גם רבנו בחיי בן אשר: "'שמח זבולון בצאתך' - כלומר למלחמה!".
אברבנאל מסביר שלפנינו סוג אחר של שותפות, והיא בין יבואן לקמעונאי. וזה לשונו: זבולון היה שוכן לחוף ימים ולכן היה מתעסק בסחורה. ונראה שהייתה לזבולון שותפות גדולה בעניין סחורותיהם, והייתה השותפות כזו שבני זבולון היו רוכבים הימים על אוניותיהם ומביאים הרבה סחורות, והיו בני יששכר מטפלים עמהם באותן הסחורות, אם במקח וממכר ואם בשותפות גמורה. ויביאו את הסחורות אל אוהליהם בעריהם אשר הן רחוקות מדרך הים, ושם ימכרו אותם לכל באי שער עירם. ובזה היה מרוויח זבולון המביא את הסחורות, ויששכר המוכר אותן. ועל זה שיתפם שניהם בברכה אחת, ואמר 'שמח זבולון בצאתך' - רוצה לומר בצאתך מארצך דרך ים לעשות סחורותיך, וגם כן תשמח יששכר בשבתך באוהליך ולא תצא מארצך באוניות כבני זבולון, כי כל אחד מכם ישמח בחלקו בהצלחתו בו.
על שותפות זו כותבים הטור והשולחן ערוך [יורה דעה, רמו, א] שאדם שאינו יכול ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו - יספק לאחרים הלומדים, ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו. והבית יוסף מבהיר שחזקתו ושכרו של התומך מבוססים ישירות על המודל של זבולון ויששכר. כך גם בספר חסידים [סימן תתקנג]: "אם אדם אין לו פנאי ללמוד, או אינו מבין - יחזיק בלומדי תורה, כמו שזבולון היה מחזיק ביששכר, ויש לו חלק בתורה כמותו".
רש"י (על פי הספרי) מוסיף שיציאת בני זבולון באוניות להביא סחורות מגוונות מרחוק לארץ ישראל הביאה לקידוש שם שמיים אצל רבים מעמי תבל. כי רבים מהם, ככתוב בהמשך הברכה: "עַמִּים הַר יִקְרָאוּ", באו לארץ ישראל להתעניין בסחורות המגוונות, ומתוך כך התעניינו בטיבה של אומה זו ובייחודו של עם ישראל. ובלשונו: עַל יְדֵי פְּרַקְמַטְיָא שֶׁל זְבוּלוּן, תַּגָּרֵי הָאֻמּוֹת בָּאִים אֶל אַרְצוֹ, וְהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַסְּפָר; וְהֵם אוֹמְרִים: הוֹאִיל וְנִצְטַעַרְנוּ עַד כָּאן, נֵלֵךְ עַד יְרוּשָׁלַיִם וְנִרְאֶה מַה יִּרְאָתָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ וּמַה מַּעֲשֶׂיהָ! וְהֵם רוֹאִים כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹבְדִים לֶאֱלוֹהַּ אֶחָד וְאוֹכְלִים מַאֲכָל אֶחָד... וְהֵם אוֹמְרִים: אֵין אֻמָּה כְּשֵׁרָה כָּזוֹ, וּמִתְגַּיְּירִים שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ' - זְבוּלוּן וְיִשָּׂשכָר, הַיָּם נוֹתֵן לָהֶם מָמוֹן בְּשֶׁפַע [ספרי דברים, שנד].
מדוע אפוא מופיע הפועל 'לשמוח' רק בברכת זבולון ויששכר ולא אצל שאר השבטים? דומה כי משה רבנו מבקש ללמדנו שהשמחה שרויה רק כשהשותפות שלמה ומשלימה, כשכל שותף שמח בחלקו של הזולת - בחלק של שותפו. בדרך כלל, האדם העובד וטורח בשדה או בים עלול להרגיש ממורמר על כך שהוא מממן את יושב האוהל, ואילו יושב האוהל עלול להרגיש תסכול על שהוא מנותק מעולם החומר, קידומו ושכלולו. קריאת משה "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" באה לאשר שכל אחד מהם נמצא בתפקידו המדויק ויכול לשמוח בו באופן שלם. ואף על פי שבקריאה ראשונה הפסוק נראה כמפנה את הציווי 'שמח' לזבולון בלבד, המבנה הדקדוקי והפרשני של הפסוק מקשר את הפועל 'שמח' גם ליששכר, כאילו נכתב: "שמח זבולון בצאתך ושמח יששכר באהליך".
במבנה הפסוק בעברית מקראית ובשירה מקראית, פועל המופיע בצלע הראשונה של המשפט משמש בלשון קצרה גם לצלע השנייה. פירוש הפסוק הוא: 'שמח זבולון בצאתך, ו[שמח] יששכר באהליך' - שמחה בהשגת היעדים. זבולון שמח בצאתו למסחר כי הוא יודע שלעמלו יש גם ערך רוחני, ויששכר שמח באוהלו כי יש לו את השקט הנפשי לשקוד על התורה.
לשאלה מדוע הקדים משה את זבולון ליששכר למרות שיששכר גדול ממנו, משיבים מדרשי חז"ל (כגון בראשית רבה צט, ה ומדרש תנחומא, פרשת ויחי סימן יא), שמשה הקדים את זבולון ליששכר כי לא היה יששכר יכול לעסוק בתורה אלמלא זבולון שהיה מפרנסו.
אך דומה כי יש כאן אמירה ברורה של משה לא רק לשבט זבולון ולשבט יששכר, אלא מודל לכל שותפות ולכלל האומה: לכל אחד ואחד מהשבטים ייעוד ותכונות המתאימות לאותו ייעוד. וכדברי מדרש תנחומא [פרשת ויחי, סימן יא], שבו חז"ל הופכים את מודל זבולון ויששכר למורה דרך לכלל הציבור: "אמר רבי תנחומא: כל מי שהוא יוצא לפרקמטיה (לעסקים) ומספיק לבני תורה, זוכה לברכה של זבולון ויששכר... שכל מי שהוא עוסק בפרקמטיה ומספיק לתלמידי חכמים, מעלים עליו כאילו הוא יושב ועוסק בתורה".
כל שבט ושבט משבטי ישראל מהווה חלק בפאזל האומה, ואינה שלמה אלא כשכל חלקיה מאוחדים ובמקומם - "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". ראש ישיבת שעלבים ומייסדה, הרב מאיר שלזינגר הי"ו, נהג לומר שהגאולה בוא תבוא כאשר הכול יעריכו אלה את אלה - כאשר העובדות במכבסה (כמו בקיבוץ שעלבים) יעריכו נכוחה את לומדי התורה בישיבה, ובמקביל, לומדי התורה יעריכו את אלו המכבסים עבורם את בגדיהם. הוי אומר: כאשר כל אחד מחלקי הפאזל יכיר בחשיבות החלקים האחרים, ומתוך הבנה שבלעדי אחד מהם יהיה הפאזל פגום ובלתי שלם.
ואולי פאזל (הנקרא בעברית 'תַּצְרֵף') אינו המילה המתאימה ביותר למבנה האומה הישראלית, כי מצרף מחבר שבט לשבט אך אינו מבטא את האחריות והערבות ההדדית ביניהם. זאת ועוד, המשמעות המקורית של puzzle באנגלית היא בלבול ותהייה: בשלהי המאה ה-16 (סביב ה'ש"ן, 1590) המילה Puzzle הופיעה כפועל שמשמעותו לבלבל או להביך, ואילו כאן מדובר בשלם האידאלי שאמור להיות אור לגויים ולא לבלבלם.
לכן, אולי נכון יותר הוא הדימוי של שבטי י-ה למולקולה: מולקולה היא קבוצת אטומים המחוברים ביניהם בקשר כימי איתן, והיא החלקיק הקטן ביותר השומר על תכונות היסוד של החומר (מושג שטבע הכימאי אמדאו אבוג). מבנה האטום מורכב כידוע מגרעין של פרוטונים בעלי מטען חיובי (+), נייטרונים ללא מטען, וסביבם אלקטרונים בעלי מטען שלילי (-). וכפי שאומרת הגמרא במסכת כריתות [ו.] ובירושלמי במסכת יומא [ד, ה] לגבי הקטורת, שאם המקטיר חיסר אחד מכל אחד עשר סממניה - חייב הוא מיתה; אפילו אם החסיר את החלבנה שריחה רע (המקבילה ל'אלקטרון השלילי'). וכתב רש"י שלחלבנה היה ריח רע כדי לאחד את עם ישראל... וללמד שגם החוטאים הם חלק מהכלל [שמות ל, לד].
כתב רבנו ירוחם בספרו 'מישרים' [נתיב כט], שמי שאי אפשר לו ללמוד מפני שהוא טרוד בפרנסתו, יכול לעשות תנאי עם מי שמספק לו ויש לו חלק בתורתו, וכאילו הוא לומד ממש... וכשם שמפרנסו בעולם הזה, כך יחלוק עמו בשכרו לעולם הבא. שמעתי בשם הגאון רבי ברוך דוב (ברל) פוברסקי, ראש ישיבת פוניבז', ששאל: מדוע חג הסוכות נקרא בלשון רבים 'סוכות' ולא 'סוכה'? והשיב שבשתי סוכות עסקינן: מתוך התעלות בשמחת החג, כשכל ישראל נעשים ראויים לישב יחדיו מתוך אחדות כל שבטי י-ה בסוכה אחת, מייחלים ישראל לישב לעתיד לבוא בסוכה נוספת - בסוכת עורו של לווייתן, כתפילתנו ביציאה מן הסוכה. סוכה שהיא סוכת השלום שאנו מתפללים שהקב"ה "יפרוס עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים" [בבא בתרא עה.] ובעז"ה תהיה לנו 'זאת הברכה', ובברכת חג שמח לכל בית ישראל. חזק חזק ונתחזק.