בגיל 28 בלבד, אתיה כבר נושאת על כתפיה מסע חיים שקשה לדחוס לשנים ספורות. בעלה הראשון, יהודה, נרצח בפעולת איבה; בהמשך זכתה לבנות מחדש את חייה ולהינשא לאיתן דוד, שנפצע באורח קשה בתאונת דרכים וכעת נמצא במסע שיקום ממושך.
בתוך כל אלה נמצא דוד, בנה בן החמש וחצי, שאותו היא מתארת כאור גדול וכעוגן שמחזיק אותה בתוך הטלטלה.
בשיחה עם ד"ר חנה קטן היא אינה מנסה לייפות את המציאות. לצד האמונה, התקווה והיכולת לקום בכל בוקר מחדש, יש גם כאב, כעס ושאלות נוקבות כלפי שמיים.
את הקשר הזה עם הקב"ה היא למדה במידה רבה גם מיהודה. כשחיפשה את בעלה הראשון, היא מספרת, היה חשוב לה למצוא אדם חסידי. כשפגשה את יהודה גילתה אדם שהתעקש לומר לה שהוא דווקא אינו חסיד. רק בהמשך הבינה שמה שחיפשה לא היה שייך להגדרה או ללבוש, אלא למשהו עמוק יותר.
"חסידות בשבילי זה חיבור ללב וחיות בכל מה שאתה עושה", היא אומרת. "השם הוא חבר שלי. אני יכולה לעשות את המצוות, לסמן עליהן ולהמשיך הלאה, אבל זה לא הקטע. השם רוצה את הלב".
דווקא מתוך התפיסה הזאת היא מרשה לעצמה גם לכעוס. מבחינתה, קשר אמיתי עם הקב"ה אינו מחייב להסתיר את הכאב או להעמיד פנים שהכול מובן. להפך.
"אם עכשיו אני מרגישה שהוא נתן לי חתיכת כאפה, אז אני אתעצבן עליו, כי יש לי קשר אינטימי איתו", היא אומרת. וכאשר ד"ר קטן שואלת אם היא מעזה לשאול "למה", התשובה מגיעה מיד: "אני כן מעיזה לשאול אותו למה. יש הרבה אנשים שמתמודדים ואומרים 'אנחנו לא שואלים למה'. אז אני שואלת. לא בטוח שאני אקבל תשובה, אבל צועק לי 'למה' בפנים, אז אני צועקת למה".
אתיה אפילו מרשה לעצמה לומר לקב"ה את מה שנדמה לעיתים שאסור לומר בקול. היא יכולה לקבל את המחשבה שלאדם מסוים ניתן ניסיון שעליו להתמודד איתו, היא מסבירה, "אבל כאילו, לא להגזים. הגזמת".
בתוך רכבת ההרים הזאת נמצא דוד, בנה, שאותו היא מכנה "אור מטורף". היא נזכרת בדברים ששמעה בעבר מהדס לוינשטרן, שאמרה על ילדיה כי דרכם הקב"ה מדבר אליה. "אני מרגישה שפעם אחת הוא ממש דיבר אליי. דוד - אין לי שאלה. הוא נותן הרבה כוח".
אחד הכלים המרכזיים שלה להתמודדות הוא הניסיון לא ליצור פער בין מה שמתחולל בפנים לבין מה שמוצג כלפי חוץ. כשהכאב מציף, היא עוצרת ומוציאה אותו. לפעמים בשיחה, לפעמים בתפילה, ולפעמים בצעקה כלפי שמיים.
"אני נראית מאוד עדינה, אבל יודעת לצעוק עליו", היא אומרת בחיוך. לדבריה, היא לא בהכרח מצפה לקבל תשובה מיידית. עצם הדיבור מאפשר לה "לנקות את הבטן", כהגדרתה, ולהמשיך לפגוש את המציאות בלי להסתיר מעצמה את מה שהיא באמת מרגישה.
ובתוך המציאות המורכבת הזאת, יש גם רגעים שמצליחים להאיר את הדרך. בראש השנה האחרון הצליחה המשפחה להביא את איתן דוד לתפילות. זה היה, היא מספרת, מבצע לוגיסטי מורכב, אבל הרגעים בבית הכנסת היו עבורה משמעותיים במיוחד.
"הוא ממש התרגש", היא מספרת. "כשהוא מתרגש, זה בעיקר מדברים של קדושה. הוא ממש מרים ידיים. הוא הרים רגליים, ניסה להזיז את השפתיים והיה מאוד עירני לאורך התפילה".
במסגרת השיקום, אנשי המקצוע מלווים את המשפחה בניסיון לזהות מה מצליח לעורר את איתן דוד ולהתחבר אליו. מבחינתה של אתיה, התשובה ברורה: "אצל איתן דוד זה לחלוטין מצוות ותורה. זה מה שמדליק אותו".
עם זאת, היא אינה מנסה להציג תמונה פשוטה של התקדמות מתמדת. יש ימים של תקווה ויש ימים שבהם קשה לראות שינוי. לכן היא נשענת על המשפחה, על חברות ועל עשייה שמעניקה לה משמעות.
גם חייה המקצועיים השתנו בעקבות האובדן. לפני הירצחו של יהודה עבדה כמורת שילוב. היא מתארת את הבחירה ההיא כמסלול מסודר והגיוני, כזה שמתאים לחיים שחשבה שתנהל. אלא שאחרי הרצח משהו בה כבר לא הסכים לחזור לאותו מקום.
"אחרי הטבח זה צעק בי: אני לא חוזרת לשם. הלב שלי רצה משהו שמתאים לו", היא מספרת.
היא פנתה ללימודים בתחומים הקשורים לנפש ובהמשך גם לעולם האימון. לא מתוך תכנון קריירה מוקדם, אלא מתוך ניסיון להקשיב למה שממלא אותה ונותן לה חיים. החוויות שעברה הפכו את הפער שבין הציפייה למציאות לדבר שהיא מכירה מקרוב מאוד - ואולי גם לכלי שבאמצעותו תוכל ללוות אחרים.
אחד המקומות שבהם נפגשים עבורה הכאב והתקומה הוא חומש. משפחתה מתגוררת בשומרון, והמאבק על חומש היה חלק משמעותי מחייה לצד יהודה. כשהיא מביטה כיום בהתפתחויות במקום, היא חשה התרגשות עמוקה - אך השמחה לעולם אינה נקייה מזיכרון המחיר.
"זה היה אחד המפתחות לרצח של יהודה", היא אומרת. "אנחנו נלחמנו על חומש, חלמנו שחוק ההתנתקות יבוטל". היום, האפשרות לראות מחדש התיישבות במקום מרגשת אותה מאוד.
אבל דווקא שם, מול מה שהיא רואה כתקומה, היא אינה מסוגלת לשכוח. "הרבה פעמים כשאני עולה לחומש יש איזו שמחה כזאת, ואז אני אומרת: בסדר, אבל נשפך פה דם בשביל האירוע. עם כל השמחה, פה נשפך דם".
ומתוך המקום הזה היא מביטה גם על הכאב הנוכחי בחייה ומבקשת שיום אחד יתברר ממנו משהו. לא בהכרח תשובה מלאה לשאלה "למה", אלא האפשרות להביט לאחור ולראות כיצד מתוך השבר נולדה גם תקומה.
"אני מקווה שגם זה יהיה ככה", היא אומרת. "שהקלפים יהיו פתוחים ונבין. לא בדיוק למה, כי הייתי רוצה שזה יהיה בדרך יותר נעימה. אבל אני מקווה שנראה בשביל מה".
בסופה של השיחה חוזרת אתיה אל המילה שמלווה כמעט כל תחנה במסע שלה: לב. היא מזכירה את נבואת יחזקאל על הסרת לב האבן וקבלת לב בשר, ורואה בה קריאה שנוגעת במיוחד לדור הנוכחי - דור שמבקש פחות מסכות ויותר אמת, פחות חיים על פי הציפיות של הסביבה ויותר נאמנות למה שמתרחש בפנים.
"נראה לי שזה עניין גדול של הדור שלנו - חיבור ללב", היא אומרת. "שכל אחד יהיה נאמן מול עצמו, בלי המסכות שלו ובלי 'איך יראו אותי בחברה' ו'איך זה ייראה'. פשוט חיבור ללב".
אחרי אובדן של אהבה אחת, בנייה של אהבה חדשה ומאבק יומיומי על שיקומו של איתן דוד, אתיה אינה טוענת שיש לה תשובות לכל מה שעבר עליה. אולי להפך. היא עדיין שואלת, עדיין כועסת, עדיין מתפללת ועדיין מבקשת להבין. ובתוך חיים שבהם כל כך הרבה נלקח ממנה בלי ששאלה, היא מתעקשת לשמור לעצמה לפחות בחירה אחת: לא לאטום את הלב.