ב־4:45 לפנות בוקר, כשרוב בנות גילן עדיין ישנות, תלמידות אולפנת רגבים בגולן כבר מתחילות את היום. כמה דקות של דבר תורה והתכווננות, תפילה וארוחת בוקר - ובשש ורבע הן כבר יוצאות לעבודה חקלאית ברחבי רמת הגולן.
הן יעבדו בשדה, יחזרו ללימודי התיכון וייגשו לבגרות מלאה. אחר הצהריים, בסביבות השעה חמש, יתחיל בית המדרש, שיימשך לעיתים עד עשר או עשר וחצי בלילה.
מאחורי סדר היום התובעני הזה עומדת תפיסה חינוכית שמנסחת לאה קליינשפיז, מייסדת ומנהלת אולפנת רגבים, במשפט חד: "התלמידה לא במרכז".
במקום התלמידה, היא מציבה במרכז דבר גדול ממנה. "במרכז עם ישראל והצורך הלאומי הכללי", היא אומרת בשיחה עם ד"ר חנה קטן. "הבנות גדלות מתוך שהן רתומות לדבר הזה, לשליחות. והדבר הזה נותן משמעות. כל כך הרבה משמעות וכוחות חיים, שמצמיחים להן כתפיים. לא להאמין כמה כוחות מתגלים".
עבור קליינשפיז, החיבור בין חינוך, תורה ואדמה התחיל הרבה לפני הקמת האולפנה. היא גדלה בקשת שברמת הגולן, בבית שבו החינוך והשליחות הציבורית היו חלק משגרת החיים.
אביה שימש כרב היישוב ובהמשך היה ממקימי המכינה הקדם־צבאית, ואמה עסקה בחינוך. "מבחינתי, רגבים ננטעו כבר שם", היא מספרת. "ידעתי תמיד שחלום חיי יהיה חינוך, ועד היום אני מתרגשת מזה כל בוקר, ברוך השם".
לאחר השירות פנתה ללימודי חינוך. את התואר הראשון עשתה במכללת אורות, ובהמשך המשיכה לתואר שני וללימודי דוקטורט באוניברסיטת חיפה.
הרעיון של רגבים לא נולד אצלה, היא מקפידה להבהיר. מסגרות רגבים לבנים פעלו עוד קודם לכן, בתמיכת עמותת רוח הגולן. אלא שבשלב מסוים עלתה בקשת האפשרות להקים מסגרת חקלאית דומה לבנות.
מבחינת קליינשפיז, זו הייתה קריאה שקשה להתעלם ממנה.
"כשהרעיון עלה בקשת, על ידי כמה נשים יקרות, להקים משהו חקלאי לבנות, מבחינתי זו הייתה קריאה של השם יתברך: בואי, הנה משהו שאת מאמינה בו".
אבל אולפנת רגבים אינה, מבחינתה, בית ספר שבו מוסיפים כמה שעות של חקלאות למערכת. החיבור לאדמה אמור לעצב את האישיות עצמה.
"זה לא מלאכותי", היא מסבירה. "זה לא שאני המורה או המנהלת ואני נותנת משימה לתלמידות שלי, אלא עם ישראל הוא המשימה. הגאולה שלנו והחזרה שלנו לאדמתנו - זו המשימה".
ובתוך המשימה הזאת, ההיררכיה הרגילה שבין מנהלת, מורות ותלמידות מקבלת ממד אחר. "כולנו תחת אותה משימה. אני, המורה, התלמידה, המחנכת והמדריכה. כולנו שייכות לאותה משימה. כולנו יוצאות בבוקר, כולנו מזיעות, כולנו טובעות בבוץ, כתף אל כתף".
לא מדובר רק בסיסמה. העבודה נקבעת לפי המקום שבו יש צורך בידיים עובדות. כשהבנות יוצאות בבוקר, הן אינן בוחרות בהכרח את העבודה הנוחה, את המקום שבו נמצאות החברות או את המשימה המועדפת עליהן.
"המוקד הוא הצורך", אומרת קליינשפיז. "זה לא איפה כיף, איפה נחמד, איפה החברה שלי, אלא איפה צריכים אותי". דווקא השאלה הזאת - "איפה צריכים אותי" - נמצאת בלב המהלך החינוכי. קליינשפיז מאמינה שהמפגש עם צורך אמיתי, לצד העבודה הפיזית באדמה, מצליח להוציא מהתלמידות כוחות שלא תמיד היו יודעות שקיימים בהן.
והמחיר אינו קטן. ארבע שנים של קימה לפני הזריחה, עבודה חקלאית, לימודים לבגרות מלאה ובית מדרש בשעות הערב דורשות התמדה רבה. "להזיע על החיבור הזה", היא מגדירה זאת. "זה המון עמל. זה לא קל".
בשעה חמש אחר הצהריים, אחרי העבודה והלימודים, מתחיל החלק הבא של היום: בית המדרש. קליינשפיז מנסחת בחיוך את מעמדו במערכת: "הוא לא חובה ולא רשות - הוא זכות".
לדבריה, הבנות ממלאות אותו מתוך רצון וצמא ללימוד. "כנראה יש משהו בקדושה שבטבע ובאדמה, וגם בעמל ובהתמסרות, שמייצר איזשהו צמא מאוד עמוק", היא אומרת. "התהליכים הם מאוד עמוקים".
מבחינתה, גם העבודה החקלאית של נערות ונשים אינה ניסיון לחקות מודל גברי. היא רואה בה חיבור שיכול להיות דווקא פנימי ונשי מאוד - שילוב של עשייה פיזית עם לימוד, תפילה והתבוננות.
המטרה גם אינה להפוך את כל הבוגרות לחקלאיות. "הבנות שלנו מתפזרות להמון סוגי עשייה, כל אחת בנטיות ליבה", היא אומרת. "אין איזו מטרה שהן יעסקו בחקלאות דווקא".
החקלאות היא מבחינתה אמצעי לבניית תכונות שילוו אותן בכל מקום שאליו יפנו: גבורה, התמדה, אמונה, נחישות ויכולת להתגבר על חולשות. דווקא המעבר מהאולפנה לחיים שאחריה יכול להיות מורכב. אחרי ארבע שנים שבהן כמעט כל שעה ביום מחוברת למשמעות ולשליחות ברורה, הבוגרות נדרשות לבנות בעצמן את המשמעות בתוך החיים הרגילים.
"הארבע שנים האלה היו מאוד מאוד מלאות משמעות, ופתאום את נזרקת לעולם שצריך לבנות בו את המשמעות הגדולה", אומרת קליינשפיז. "זה לא תמיד פשוט. אנחנו משתדלים גם ללוות את זה וגם להכין אותן לזה".
אותם כוחות, היא מבקשת להדגיש, אינם מיועדים רק לשליחות ציבורית או מקצועית. מבחינתה, הם אמורים להגיע גם אל הבית שהבוגרות יקימו בעתיד.
באחת השיחות עם התלמידות ביקשה מהן למנות מה הן מקבלות מהעבודה החקלאית. הן דיברו על אמונה בעצמן, מסוגלות, נחישות וכוחות נוספים. בהמשך עברו ללמוד על זוגיות, הורות ומשפחה.
"זה יצא נורא יפה לראות שהן אמרו: וואלה, כל מה שאנחנו בונות בעצמנו זה בדיוק מה שבעזרת השם אמא למשפחה שמחה וגדולה זקוקה לו".
לצד העשייה החינוכית, קליינשפיז מספרת גם על החלטה אישית שקיבלה לפני ארבע שנים: לתרום כליה.
באמצעות ארגון מתנת חיים והרבנית רחל הבר היא תרמה כליה ללאה, אישה מהרצליה שלא הכירה קודם לכן. התרומה הפכה לקשר שנמשך עד היום. "מאז נקשרו נפשותינו", היא מספרת. "אנחנו בקשר טוב וקרוב, נפגשות ומשוחחות. באמת זכות מאוד מאוד גדולה".
כשד"ר קטן שואלת אותה על החוויה, היא משיבה בפשטות: "אם היה אפשר, מחר הייתי הולכת עוד פעם".
החזון החינוכי של רגבים כבר יצא בינתיים מגבולות האולפנה. בשנים האחרונות הוקמו מסגרות המשך המשלבות תורה, חקלאות ועשייה קהילתית. לפני כחמש שנים הוקמה בחיספין מדרשת רוח רגבים לבנות שירות לאומי, בראשות הרבנית אילה וינטר. הבנות עובדות בחקלאות ולאחר מכן ממשיכות ללימודי קודש בבית המדרש.
לפני שנתיים הוקם גרעין במטולה, שבו הבנות משלבות עבודה חקלאית, התנדבות קהילתית ובית מדרש. השנה נוספה מסגרת דומה באביבים שבגליל העליון.
"תורה, עם ישראל וארץ ישראל - הכול ביחד", מסכמת קליינשפיז. כשהיא מנסה להסביר מדוע דווקא בדור של מסכים וטכנולוגיה צעירים רבים כל כך מבקשים לחזור לעבודת כפיים ולאדמה, היא רואה בכך תנועה עמוקה יותר.
היא מצטטת את הרב חרל"פ, שלפיו בכל דור יש נקודה שסביבה סובב עניינו הרוחני, ומצביעה על ארץ ישראל כנקודה המרכזית של התקופה. לדבריה, המשיכה של בני הנוער לאדמה היא "אולי קונטרה לעולם המערבי" - דרך לחזור אל משהו בסיסי, מוחשי ומחייב.
ובתוך כל העשייה הזאת, היא עדיין חוזרת אל אותה תחושה שהביאה אותה לחינוך מלכתחילה. "חינוך, אני מרגישה, זה חסד מהקדוש ברוך הוא של הדור", היא אומרת. "ודאי חינוך שעסוק באדמה ועסוק בחזרה של עם ישראל לארץ ישראל".
מבחינתה, העבודה בשדה, בית המדרש והחינוך אינם שלושה מסלולים מקבילים. הם חלק מאותה תנועה.
"זה מקום של תשובה, של חיבור לארץ ישראל וחיבור לעצמנו", היא אומרת. "מבחינתי זו זכות מאוד מאוד גדולה". ואת החלומות שעוד נותרו היא משאירה פתוחים, עם תפילה אחת: "שהקדוש ברוך הוא ישפיע עלינו מטובו, נמשיך לעשות טוב ולשתול את הוורדים בכניסה לבית המקדש בקרוב, בעזרת השם".