בבית הדין של דעת הקהל הבינלאומית האופנתית - בית דין המורכב ממכפישי ישראל ומשונאי יהודים מכל הסוגים (כולל יהודים מסוימים) - ישראל כבר הורשעה בביצוע רצח עם נגד תושבי עזה.
הנה הדרך שבה לא עלינו להתגונן מפני עלילה שכזו - דרך שבה, למרבה הצער, נקטנו במידה רבה: הניסיון להתווכח על העובדות והראיות.
עובדות וראיות אינן רלוונטיות כאשר ההאשמה עצמה נעוצה בהטיה מורעלת, בשנאת יהודים בוטה, בשקרים מחושבים ומכוונים, בטיפשות אופנתית ובחנפנות להמון. ההאשמה נועדה לערער את נחישותנו ולזרוע ספק בצדקת מאבקנו להישרדות ובזכותנו על ארץ ישראל, והיא מהווה אחד הכלים המרכזיים בארסנל של אויבינו. לפיכך, ההאשמה ברצח עם עלתה לראשונה כבר ב-8 באוקטובר - שבועות לפני שישראל פלשה לעזה כדי להשמיד את חמאס, הגוף השולט ברצועה, אשר פתח בטבח באזרחים ישראלים ב-7 באוקטובר.
לעובדות ולראיות אין חשיבות כאשר עלילת השווא נועדה לפנות לרגש ולא להיגיון או לתבונה. הניסיון להשיב לטיעון רגשי באמצעות היגיון נידון לכישלון, ובכל פעם שאנו עושים זאת אנו תוהים מחדש מדוע טיעוני הנגד שלנו אינם מצליחים להדהד, ותולים את האשמה בהסברה לקויה.
הגבנו באמצעות עובדות - באופן משכנע, אך ללא הועיל. חיילינו סיכנו שוב ושוב את חייהם - וחלקם אף נהרגו ונפצעו - בניסיון להימנע מפגיעה באזרחים עזתים. כטקטיקה קבועה, חמאס מסתיר את אמצעי הלחימה שלו בקרב אוכלוסייה אזרחית ובתוך בתי חולים, בתי ספר, מסגדים ומקומות אחרים הנחשבים בדרך כלל למקומות מקודשים ומוגנים בכל סכסוך. חמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי, ואף הרג במכוון אזרחים משלו וכלל אותם במניין הנפגעים מתקיפות ישראליות. חמאס הרעיב את בני עמו, מנע מהם גישה לסיוע שישראל סיפקה במהלך המלחמה, והטיל על ישראל את האשמה בתוצאות. הארגון ביים תרחישים שקריים בעליל של אזרחים הרוגים ופצועים. זכרו את תמונת השער ב"ניו יורק טיימס" של "ילד גווע ברעב", שמראהו הכחוש נבע למעשה כולו משיתוק מוחין - מצב רפואי שלמרבה ההפתעה לא נגרם על ידי ישראל.
כל זה נכון, אבל לא ממש רלוונטי למלחמת המידע, וכך גם הדגש שלנו על השאלה אם "אזרחי עזה" הם באמת חפים מפשע. די לומר ש"אזרחים" שהחזיקו את החטופים שלנו בדירותיהם והרעיבו אותם אינם "תמימים וחפי פשע", וגם לא ילדים ששימשו את לוחמי חמאס להעברת נשק, מזון ואספקה בין מחסנים למנהרות. ילדים, כן; תמימים, בקושי. גם זה אינו מהותי להתמודדות עם ההאשמה המרושעת ברצח עם.
הדוגמה הבוטה ביותר לאמת שמפספסת את המטרה בקרב הזה היא ההתייחסות המתמדת ל"יחס בין אזרחים ללוחמים בקרב ההרוגים", כאשר התנהלותנו במלחמה זו מדורגת כטובה ביותר בתולדות הלחימה העירונית. ה' יברך את ג'ון ספנסר על מחקרו ועל הצגת הנתונים הללו, המסייעים לנו לחזק את ביטחוננו במוסריות פעולותינו, אך אינם משכנעים את המלעיזים שלנו ולו במעט.
ואכן, כאשר אנו שולפים את נתוני "היחס בין אזרחים ללוחמים בקרב ההרוגים" כדי להפריך את טענות משמיצינו, כבר הפסדנו בקרב המידע, משום שאנחנו נלחמים בשדה הקרב שלהם. האם מישהו יודע או מתעניין ב"יחס בין אזרחים ללוחמים בקרב ההרוגים" במלחמתה של רוסיה נגד אוקראינה? במלחמתה של טורקיה נגד הכורדים?
בזירת הקרב של השקרים, האמת תמיד נמצאת בעמדת נחיתות - וייתכן מאוד שהיא תמיד תהיה כזו. כפי שציין מארק טוויין: "השקר מספיק להקיף חצי עולם בעוד האמת רק מתחילה לנעול את נעליה".
ואולי השקר הגדול מכולם בהקשר זה הוא העיוות המכוון של המונח "רצח עם". המונח נטבע ב-1943 על ידי המשפטן הבינלאומי היהודי הנודע רפאל למקין, כדי לתאר את מה שניסו הנאצים לעולל לעם היהודי: "השמדה מכוונת ושיטתית של קבוצה לאומית, גזעית, פוליטית או תרבותית".
זוהי מהותה של השואה; ואחת הסיבות לכך שהקהילה הבינלאומית - המונעת ממניעים זדוניים ומגמתיים - ששה להאשים את ישראל, היא הרצון למזער את השואה כשלב מקדים להכחשת עצם התרחשותה או ייחודיותה. המתרחש בעזה אינו תואם, לפי שום הגדרה, את המונח הזה. עם זאת, גם איננו משכנעים איש כאשר אנו מצביעים על מספר ההרוגים הנמוך יחסית בעזה בהשוואה למעשי רצח עם אמיתיים שהתרחשו ברחבי העולם - השואה, ההולודומור, ארמניה, קמבודיה, רואנדה ואחרים.
אם כן, כיצד נוכל להפריך את עלילת הדם הזו, המושרשת ברגש - רגש של שנאת יהודים? באמצעות נטרול הטיעון הרגשי שלהם. על ישראלים, יהודים, דיפלומטים ישראלים ואנשי תקשורת להגיב לעלילת רצח העם בצורה פשוטה למדי. להלן דוגמה לתגובה המיועדת לאותו צעקן המפזר סיסמאות או לאותו פוליטיקאי המטיח את ההאשמה באולם האו"ם:
"לפי ההגדרה שלך לרצח עם - מותם של אזרחים כלשהם במהלך מלחמה - כל מלחמה היא רצח עם. בכל מלחמה נהרגים אזרחים; בדרך כלל ללא כוונה תחילה, אך הם מתים בכל זאת. אם כך, הרי שכל מדינה אשמה ברצח עם. ארצות הברית ביצעה מעשי רצח עם - לפי ההגדרה שלך - נגד האינדיאנים, וכן נגד גרמנים ויפנים במלחמת העולם השנייה ונגד העיראקים; כך עשו גם בריטניה וכל מדינות בעלות הברית באותן מלחמות. סין, יפן, רוסיה - שעדיין מבצעת זאת באוקראינה - גרמניה, צרפת, ספרד, מדינות ערב ורוב מדינות אפריקה - כולן ביצעו רצח עם, לדעתך. טורקיה מאשימה אותנו ברצח עם, בעוד שהיא עצמה ביצעה רצח עם של ממש נגד הארמנים לפני למעלה ממאה שנה. אפשר היה לצפות שהם ידעו מהו רצח עם".
"אם כל מלחמה היא רצח עם, לדעתך, הרי שמן הראוי שתוקפנים - כמו חמאס - לא יפתחו במלחמות תוקפנות. אך אם הם בכל זאת פותחים במלחמות, אל להם לזעוק 'רצח עם' - או לתת ל'אידיוטים השימושיים' שלהם במערב לזעוק זאת - בניסיון לחמוק מההשלכות הראויות למעשי התוקפנות והרוע שלהם".
"ואם כל מלחמה, לפי הגדרתך, היא רצח עם, מדוע אתה מתמקד באובססיביות בישראל ובמלחמת ההגנה העצמית המוצדקת שלה? מדוע אינך יוצא נגד רוסיה, ארצות הברית, סין, טורקיה ומדינות אחרות? האם ייתכן שהמניע שלך הוא, הממ... שנאת יהודים? האם ישראל, לשיטתך, היא האומה היחידה עלי אדמות שאין לה זכות להגן על עצמה? האם ישראל, לשיטתך, היא האומה היחידה עלי אדמות שנדרשת להצדיק את זכות קיומה? האם היהודים, לשיטתך, הם רעים מטבעם, ולכן ככל שמשמיצים, מדכאים, משתיקים, מענים, פוצעים והורגים אותם יותר - כך ייטב?"
"אתה יודע מי חשב כך? הנאצים, שביצעו רצח עם אמיתי. אז הנח את השלט והבט היטב במראה".
וכאן מסתיים הדיון עם הנבל המרושע. באשר לנו, טוב שנזכיר לעצמנו ששום דבר מזה אינו חדש. כפי שהזהיר אותנו דוד המלך, ההיסטוריה שלנו רצופה דוגמאות חוזרות ונשנות לאויבים המבקשים להשמידנו - בנשק ובמילים: "כי־הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש. על־עמך יערימו סוד ויתיעצו על־צפוניך. אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא־יזכר שם־ישראל עוד" (תהילים פג, ג-ה).
והשיטה שלהם - העתיקה והמודרנית - הולידה את התפילה הזו: "ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה" (תהילים קכ, ב). אמן. וחג שמח.
הכותב הוא רב ועורך דין המתגורר בישראל, מלמד תורה במודיעין, מכהן כחוקר בכיר ב"מרכז ירושלים למדיניות יישומית" וכסגן נשיא בישראל בארגון "הקואליציה לערכים יהודיים", ומחבר שישה ספרים, ובהם "ובחרת בחיים" על תשובה.