כל עלייה, כך מתברר, מתחילה באדם המוכן לרדת. המשנה מתארת אחד מן המעמדים רבי־ההוד של חג הסוכות.
במורדות הרי ירושלים, בדרך היורדת מן העיר אל השפלה, שכן מקום קטן ושמו מוצא. בכל יום ירדו ממרומי המקדש אל העמק, ליקטו ענפי ערבה גדולים ונשאו אותם בחזרה במעלה הדרך לירושלים.
נדמה כי התנועה עצמה מספרת סיפור: יורדים אל מוצא, ואז שבים ועולים - מן העמק אל העיר, מן האדמה אל הקודש. בבית המקדש היו זוקפים את הערבות הארוכות סביב המזבח, והן התנשאו לאורך צדדיו. כה גבוהות היו, עד שראשיהן נטו פנימה אל המזבח עצמו, כמרכינות את ראשיהן לעבר מרכזו.
אז נשמע קול השופר: תקיעה, תרועה, תקיעה, והעם הקיף את המזבח וקרא: "אָנָּה ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּה ה' הַצְלִיחָה נָּא". ביום השביעי הקיפו את המזבח שבע פעמים. יש במראה הזה הוד קדום ומעורר יראה.
הערבה, הצנועה שבארבעת המינים, לא נמצאה במרומים, אלא למטה, בעמק. מן המקום הנמוך שבו צמחה הועלתה הערבה עד אל המזבח בירושלים. היא הורמה על כתפי אדם ונישאה כלפי מעלה. מה שהחל על שפת המים במוצא הסתיים בלבה של ירושלים, כשהערבה ניצבת זקופה סביב המזבח ובה בעת מרכינה את ראשה. הערבה עלתה מן העמק אל מרומי המזבח - ודווקא שם, בשיא עלייתה, הרכינה את ראשה.
גם השם עצמו אוצר את התנועה הזאת. בעברית, מוצא הוא פתח, נקודת יציאה, המקום שממנו דבר מה יוצא ומתגלה. ממוצא יצאו הערבות. החסידים מספרים סיפור על אותה ירידה עצמה.
בסיפורו של י"ל פרץ, "אם לא למעלה מזה", נעלם הרבי מנמירוב בכל בוקר בימי הסליחות. חסידיו מחפשים אותו בבית הכנסת, בבית המדרש ובכל חדר שבו עשוי הצדיק להימצא, אך הוא איננו. בוודאות העזה של האמונה הם משוכנעים כי הוא עולה השמימה כדי להתחנן למען עמו. ליטאי ספקן מסרב להאמין בכך. לילה אחד הוא מתחבא מתחת למיטתו של הרבי, נחוש לראות במו עיניו לאן הולך הצדיק.
לפני עלות השחר קם הרבי. הוא אינו לובש את מעיל השבת, אלא בגדי איכרים פשוטים ומחוספסים; נוטל גרזן וחומק החוצה בעוד העיירה ישנה. הליטאי עוקב אחריו ממרחק. הרבי חולף על פני בית הכנסת ובית המדרש וממשיך אל תוך היער. שם, במקום לפתוח ספר סליחות, הוא מניף את הגרזן. הוא אוסף את העצים שכרת ונושא אותם על גבו אל ביתה העלוב והמתפורר של אלמנה, ענייה וחלשה מכדי לאסוף לעצמה עצי הסקה.
הרבי מציע לה את העצים בהקפה, אף ששניהם יודעים שאין בידה לשלם. היא חלשה מכדי להכניסם לתנור. הרבי כורע אפוא על רצפת ביתה הקרה ומדליק את האש במו ידיו. כאשר הלהבות הראשונות מתחילות ללחך את גזרי העץ, הוא לוחש סליחות. את אותן המילים שחסידיו מדמים לשמוע מהדהדות בהיכלות שמים, הוא אומר ליד תנורה של אלמנה, בעודו מוסיף עוד גזרי עץ אל האש.
הליטאי, הצופה מן החשכה, בא לחשוף מעשה מרמה. הוא יוצא משם כשמראה אחר חרות בלבו: אדם הכורע על ברכיו במטבח זר ומחמם את ביתה של אישה שאולי לא יפגוש שוב לעולם. מאז, כאשר החסידים אומרים שרבם עולה לשמים בימי הסליחות, הליטאי אינו לועג עוד. הוא רק משיב בלחש: "אם לא למעלה מזה".
מעברו של הגיא, מול העיר העתיקה בירושלים, מתחת לטחנת הרוח של מונטיפיורי, מתפתלות סמטאות האבן של ימין משה. מן המדרון נדמה שחומות העיר קרובות כל כך, עד שאפשר להושיט יד ולגעת בהן.
בבית הכנסת, בן מאה עשרים ושבע השנים, קם אחד מוותיקי מלחמותיה הראשונות של ישראל לשאת את התפילה לשלום המדינה. הוא כבר עבר את שנת המאה לחייו וזכה בפרס הנשיא על תרומתו למדינה. באוקטובר 2023 קבר את נכדו, ששירת בצה"ל.
ואף על פי כן, גם ממרום שנותיו - ובהן שירות, מלחמה ואובדן - הוא עדיין מקדם כל אדם באותן מילים: "וָחַי בָּהֶם". לא רק להישאר בחיים, אלא לבחור בחיים.
ובאותו בית כנסת עצמו נשמע קדיש של אב על בנו, חייל מילואים בצה"ל, שנפל רק שבוע קודם לכן. גרם אחד של מדרגות אבן מפריד בין בית הכנסת לבין אוהל האבלים הצבאי, שעדיין ניצב מעליו.
בין המתפללים היו גם סבא וסבתא שסיפרו על נכדם, חייל צעיר בצה"ל, ששוב נקרא לעזוב את לימודיו בישיבת ההסדר ולצאת לעמוד על משמרתו בעזה. זו תהיה השנה השלישית ברציפות שבה יאכל ביום הכיפורים - לא משום שאמונתו נחלשה, אלא משום שחובתו לשמור על חיי אחרים מחייבת אותו לשמור גם על כוחו שלו: להישאר ערני, דרוך ומוכן. בקולם של סבו וסבתו נשזרו זה בזה גאווה ודאגה.
ביום שבו בני משפחתו יתענו ויעמדו לפני הקב"ה בתפילה להיכתב בספר החיים, נכדם יאכל וישתה - לא בניגוד לקדושת היום, אלא מכוחה; שכן בעוד הם מתפללים על החיים, הוא יעמוד על משמרתו כדי להגן עליהם.
לפני הנגיסה הראשונה יאמר: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות אכילה ושתייה ביום הכיפורים". התפילה נשענת על מילות התורה, "וָחַי בָּהֶם", ומבקשת שכל מידה של כוח שיפיק מן המזון תשמור על דריכותו בעמדתו. ביום הכיפורים הזה לא תהיה סעודתו יציאה מקדושת היום. היא תהיה דרכו להיכנס לתוכה.
אם לא למעלה מזה...
יש מציאות גדולה וכואבת מכדי להצטמצם למוסר השכל. יגונו של האב, יגונו של הסב הקשיש וחרדתם של סבו וסבתו של החייל נותרים שלהם בלבד; שום מטפורה אינה יכולה להתיימר לשאת בעבורנו את המשאות הללו. ובכל זאת, המפגשים האלה תובעים דבר מה מכל מי שעומד מחוץ לאוהל האבלים, מחוץ לבית הכנסת הישן או הרחק מן החייל בעזה: מדינה השולחת את צעיריה להגן עליה חייבת גם לראות אותם, לתמוך בהם ולהיות שם למענם, במלוא מובן המילה.
אל תמונת הערבה, העולה ממוצא ונזקפת לצד המזבח, פנה הרב יוסף דב סולובייצ'יק בדברי הוקרה לר"מ אהוב בישיבה יוניברסיטי. הוא תיאר נערים אמריקנים שהגיעו כמעט ללא ידע ביהדות, זרים למחצה למסורת שהייתה אמורה להיות נחלתם. רבם לא המתין שיגשרו לבדם על המרחק. הוא ירד אליהם, פעם אחר פעם, עד שיכלו לפתוח ספר בלי פחד, להשמיע שאלה בקול ולשמור שבת שסוף סוף הרגישו שהיא שלהם.
הוא ראה בהם את הערבות: ערבות שהועלו ממקום נמוך שלמרגלות ירושלים, עד שנזקפו לצד המזבח - גבוהות וישרות, גאות במורשתן, ועם זאת מרכינות את ראשיהן ביראה אל המקום שאליו הגיעו.
המשנה אינה נוקבת בשמו של איש מן האנשים שנשאו את הערבות אל המזבח. היא מציינת רק: "יוֹרְדִין". הפועל בלשון רבים; האנשים נותרים אלמונים. אולי באלמוניות הזאת טמונה הקריאה האחרונה של המשנה אלינו: לכל מנהיג, מורה, אזרח, מפקד ובן קהילה המוכנים לעזוב את המרומים, לרדת אל המקום שבו אדם אחר ממתין, ולפנות לו מקום ראוי ליד שולחננו הלאומי, לצד מזבח הגבורה של האומה.
החייל בעזה עומד הלילה על משמרתו. וכאשר ישוב הביתה, מי ייתן וימתינו לו ידיים שיֵדעו לקבל לא רק אותו, אלא גם את כל מה שישוב עמו - את הנראה ואת הסמוי, את מה שיוכל לספר ואת מה שיישאר ללא מילים.
ולכל מי שצעיר דיו, חזק דיו ויכול לשאת בעול - מי ייתן וזו תהיה השנה שבה ישמע את הקריאה ויצטרף אל הנושאים במשא.
העמק עודנו שם. אולי תמיד יהיה. ובמקום כלשהו למטה ממתינה ערבה לאדם שיהיה מוכן לעזוב את המרומים, לרדת אל תוך החשכה ולשאת אותה מעלה, אם לא למעלה מזה.
יצחק דוד גולדברג הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה על שם אלברט איינשטיין