המוח היהודי ידוע כמוח חריף ויצירתי. וכשהוא משתדך עם 'עסק המצוות' - או הו, אפילו השמים הם לא הגבול. שיטות המכירה של ארבעת המינים בכלל ואתרוגים בפרט ראויות ללימוד ומחקר בבתי ספר בינלאומיים לשיווק ומכירות.
המבוך בחנות האתרוגים של 'קופשיץ' בשכונת מאה שערים בירושלים דומה לשערות הפשתן העוטפות את האתרוג. עוד שכבה, עוד סיבוב, עוד שכבה ועוד סיבוב. רק לאחר מאמצים מרובים, האתרוג השמור ייחשף במלא הדרו.
כדרכן של חנויות לממכר אתרוגים, גם זו הממוקמת ברחוב יואל בירושלים, נפתחת אחת בשנה לימים ספורים בלבד. אחרי הירידה במדרגות, אולם רחב ידיים נגלה לנגד עיניכם. עשרות ארגזי אתרוגים מונחים זה לצד זה ומעל זה ללא סדר. כל הרוצה, יבחר, יתמקח, ישלם בתשלומים ויילך לסוכתו שמח וטוב לב לעשות רצון קונו.
ה'מבינים' ידלגו הישר לסוף האולם, לאזור בו מסתתרים ארגזי אתרוגים מיוחדים תחת ידיהם של אנשי מכירות מיומנים. נדרשת פרוטקציה מיוחדת - ליתר דיוק: הוכחת רצינות - רק כדי לזכות לצפות בתוצרת המשובחת. וזאת יש להדגיש, כי גם אחרי שבחנתם ארגז ראשון, עליכם להתחנן על-מנת שאחד האחראים ישלוף לכם - רק לכם, כמובן - ממסתור מיוחד בעליית בית הגג ארגז נוסף. "בעיקרון", יסביר הסוחר בעיניים נוצצות, "הארגז הזה שמור ל'גבירים' של... (כאן ינקוט בשמו של אחד מראשי המוסדות). אני יכול להראות לכם. ואם תהיו רציניים (במחיר, אלא מה), אני אבדוק מה אפשר לעשות"...
במחלקה הראשונה עומדים בעיקר עסקנים ועוזרים של ראשי ישיבות ורבנים לצד מנהלי מוסדות וארגונים המתחרים על ליבם של הפילנתרופים האמריקנים שהגיעו לחגוג סוכות במלונות היוקרה של ירושלים.
למרבה ההפתעה, לא רק בעלי אמצעים ממתינים ב'פירסט קלאס' של האתרוגים.
הנה ר' יוסף. אברך משי מהשכונה. רחוק מלהיות גביר, גם לא חתן או נכד של כזה. אברך רגיל שמקבץ פרוטה לפרטה על שמירת סדרים. יהודי ירא ושלם שהחליפה הבלויה העוטפת את גופו מעידה שלא ביקר בחנות חליפות לפחות שלוש שנים. דבר אחד הוא רוצה: אתרוג מהודר לחג. כל השנה הוא חולם על ה'הדר' שלו. אתרוג צורתו לב. הוא רוצה את הלב הטהור ביותר ומוכן לשלם עבורו כל הון.
ר' יוסף יושב כאן כבר חמש שעות, מצויד בזכוכית מגדלת מקצועית. נפה אחר נפה. ההתלבטות קשה. מתייעץ עם המוכרים וגם עם הקונים האחרים. הוא קיבל רשות לא לפני שהפקיד צ'ק פתוח לקחת את שלושת האתרוגים שהגיעו לקו הגמר לעיונו של מורה הוראה בקי ב-ד' מינים המתגורר בסמטה סמוכה.
והנה מביט ר' יוסף בהנאה צרופה באתרוג שנבחר. גידול נאה. צבע יפה. נקי לחלוטין. אין נקודות, אין בלעטל'אך. פיטם חזק. נראה כמו אתרוג דמיוני פרי יצירתו של AI, אלא שזכה ר' יוסף, שראשו ורובו בעולם בית המדרש, וכלל אינו יודע מהו AI.
ר' יוסף מחווה בידו בעדינות: כמה?
"צדיק, אני לא חושב שזה מחיר שאתם מסוגלים לשלם", משיב לו המוכר המשופשף בפסיכולוגיה הפוכה.
ר' יוסף מתעקש, והמוכר נוקב בתג המחיר:
שלושת.
אלפים.
וארבע.
מאות.
שקלים!
קשה היה להישיר מבט. איך אפשר לעמוד לנוכח מפח הנפש הצפוי לאברך לשמע המחיר הגבוה שנדרש ממנו לשלם? ומי יודע, אולי בכלל יחליט לגשת לגמ"ח של קופרמן לבקש הלוואה?
ואז קורה הלא יאומן. האברך לא מנסה להתמקח, לא מבקש הנחה של שקל. הוא מוציא מכיס החליפה שקית אוכל מרשרשת, שולף חפיסת שטרות מגולגלת בגומייה, ומתחיל ליישר ולספור בעיניים נוצצות: שטר כחול של מאתיים, ועוד שטר כחול, ועוד שטר. 17 שטרות. 3400 שקלים חדשים עובר לסוחר.
ר' יוסף יוצא מהחנות, מאושר כמו חתן ביום שמחת ליבו, מאחל למוכרים ולרוכשים גוט יום טוב.
הכיס ריק, אבל הידיים מלאות, והלב עולה על גדותיו. לא נותר לו אלא לספור את השעות שנותרו עד שיזכה לברך על נטילת לולב.
ר' יוסף ושכמותו הם התיאור הקרוב ביותר לתיאור המרטיט שנאמר בהושענות: 'הושע נא, חבוקה ודבוקה בך'.
אלה אותם יהודים שלפני ימים אחדים היו במצב של זוחלים ורועדים, כדלים וכרשים, ועכשיו נכנסים לסוכת שלומך, מתרפקים על החיבוק האלוקי, מנענעים את הלולב כמו חרב ומכריזים 'דידן נצח'.
לפני ימים אחדים ביקשנו זכויות כרימון. והנה הזכויות שלנו. יהודי - והוא לא היחיד - עם טעם ועם ריח, עם תורה ומעשים טובים, שיוותר על כל חפץ גשמי לחג, ובלבד שיוכל לרכוש מצוה בהידור - פרי הילולים מהודר במחיר לא הגיוני בעליל. הוא נפרד בשמחה מסכום כסף אותו חסך במאמץ במשך שנה שלמה, בלי קרעכץ. הוא לא מרגיש שהקריב דבר מעצמו. הוא האיש המאושר בעולם. כאילו אינו הקונה ששילם ממיטב כספו, אלא המוכר שעשה קופה.
כי כשיש אהבה, לא מחפשים היגיון. "חבוקה ודבוקה בך". מנחת אהבה לאבא שבשמים מר' יוסף.
ריבונו של עולם, האם תוכל לעמוד מנגד מול הילדים שכה אוהבים אותך, גם אחרי שנה של תלאות וייסורים? 'הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם'. חג שמח.