המשמעות המחודשת של הרגלים בתורה קשורה בנס, ביציאת מצרים ובהיסטוריה המיוחדת של האומה הישראלית, שהורתה ב"כור הברזל" של מצרים ולידתה ביציאת מצרים.
לעומת זאת, המשמעות הטבעית של הרגלים בתורה קשורה בטבעה של ארץ ישראל ובחקלאות שלה: באביב, בקציר ובאסיף, ובקרבנות הביכורים שהובאו לה' מתבואת הארץ אל הקודש.
יציאת מצרים היא הנס המעצב את ההיסטוריה הישראלית לדורותיה; ואילו הכניסה לארץ ישראל היא חזרתה של האומה הישראלית לטבעיות הארצישראלית - לאדמה, לחקלאות ולשורשים, שמהם צומחת גם הופעת הקודש והמקדש.
עם טבעי נולד ומתגבש בארץ מולדתו, חוגג חגים טבעיים ולאומיים, חקלאיים ופולחניים; ואם הוא גולה מארצו או נטמע בארצו בתוך כובשיו - הוא חדל מלהתקיים.
עם ישראל לבדו, יחידי בין כל העמים ואין דומה לו, התגבש ונולד בנס היציאה מגלות מצרים. ארץ ישראל היא לו שאיפה ומטרה, תפילה וייעוד, כיסופים וחזון - לחבר שמים וארץ, נס וטבע, היסטוריה וחקלאות.
אם עם ישראל, חלילה, גולה מארצו ונשלט לאורך זמן בידי כובשיו, עדיין הוא חי ומתקיים, שורד בדמיו וממשיך להתפלל ליציאת מצרים מחודשת ולנס קיבוץ גלויות.
מכאן כפל המשמעות של חגי ישראל שבתורה, המתפרש בהדרגה מספר שמות, דרך ויקרא ובמדבר, ועד ספר דברים.
אילו היה עם ישראל עם טבעי וטריטוריאלי, היו חגי הטבע קודמים לחגי הנס ההיסטורי, מפני שבטבע העולם ובטבע הדת הם אכן קודמים: החקלאות והפולחן קדמו לנס ההיסטורי, הן בזמן והן בסדר הטבעי. אולם עם ישראל איננו עם טבעי, ודווקא משום כך הוא מתקיים לאורך ימים. לכן התורה פותחת את החגים ביציאת מצרים ובנס ההיסטורי, ולא באביב הטבעי־חקלאי, הנמצא ברקע.
אילו חגים חגג עם ישראל בגלותו? דווקא את חגי הזיכרון, חגי הנס שבהיסטוריה, המעצבים את האומה הישראלית לדורותיה: פסח של יציאת מצרים, שבועות של מתן תורה וסוכות של העם הנודד במדבר סיני - ובמדבר העמים.
ואילו חגים לא יכול היה עם ישראל לחגוג בגלותו? את חגי האביב, הקציר והאסיף - חגי הטבע והמקדש: יום הנפת העומר בחודש האביב, חג הקציר שהוא יום הביכורים שבשבועות, וחג האסיף בעלייה הגדולה לרגל, כמו זו שנזכרה בחנוכת בית ה' בידי שלמה, בירח האיתנים, "בֶּחָג, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מלכים א', ח', ב').
חגים אלה טבעיים־חקלאיים הם, והם קשורים במיוחד לבית המקדש, שאליו הובאו קרבנותיהם "אל פני האדון ה'". בכל ימי החורבן והגלות אי אפשר לחגוג חגי טבע חקלאיים במלוא משמעותם, גם לא בארץ ישראל, כי באין מקדש אין לעובדי ה' ומייחדי שמו מקום להביא אליו עומר, ביכורים ואסיף. רק זכר נותר לעם בגלותו מחגי הטבע החקלאיים: ספירת העומר, שהתאפיינה במנהגי אבלות; מגילת רות בשבועות; וארבעת המינים בסוכות.
אילו הייתה התורה מסתיימת בספר שמות, בברית סיני ובהקמת המשכן, יש להניח שהיינו אוכלים מצות בסוכות, זכר ליציאת מצרים. אף שאין חיוב כזה מפורש, ואף לא רמוז בכתובים בספר שמות, הוא היה עשוי לצמוח מתוך מנהג ישראל.
אולם פרשת המועדים בויקרא (כ"ג) "העבירה" את הסוכות מן החודש הראשון אל החודש השביעי והצמידה אותו אל חג האסיף. זהו החידוש העיקרי של פרשת המועדים בספר ויקרא ביחס לשלושת הרגלים: חג האסיף הוא מעתה גם חג הסוכות.
תחילה קובעת הפרשה את החידוש הגדול - חג הסוכות בט"ו לחודש השביעי, במסגרת "מקראי הקודש", שהם זכר ליציאת מצרים. אחר כך מופיע הסיכום של "מקראי הקודש" - "אלה מועדי ה'..." (כ"ג, לז-לח) - ורק אז מופיע חג האסיף, המוכר כבר מספר שמות. בסיום חוזרת הפרשה לבאר את משמעותן של הסוכות, שנזכרו בתחילה, כסוכות של כל ארבעים שנות המדבר, כפי שפירש רשב"ם. כך הסוכות, במשמעותן המחודשת, פותחות וגם חותמות את היחידה השלמה.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ; שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה', בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ...
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן; וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים; וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ;
בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת; לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. (ויקרא כ"ג, לד-מג).
מכאן ברור ש"חג הסוכות" ו"חג האסיף" הם למעשה שני חגים החלים בתאריך אחד. מאופן הגדרתם של שני החגים אפשר ללמוד שהתורה מייחסת חשיבות רבה לכפל הזה, כדי שלא נחשוב שחג הסוכות ההיסטורי דוחה את חג האסיף החקלאי ממקומו.
ההדגשה "אך" מלמדת שחג האסיף נותר במקומו, וחגיגת שבעת הימים לפני ה', "באספכם את תבואת הארץ", כוללת בתוכה את שמחת ארבעת המינים - "פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל".
אולם מה מיוחד במינים האלה?
כולם צמחי מים מאזורים שונים בארץ, הגדלים ליד מעיינות או מושקים ממקורות מים. משום כך הם מבטאים היטב את עולמם של החקלאים בארץ: בזמן האסיף כבר חושבים על הגשמים הצפויים לאחר סוכות ומתפללים עליהם. הגשם הצפוי הוא גם המחייב לאסוף את התבואה ואת הפירות שנותרו בשדות, כדי שלא יירטבו ויירקבו.
מכאן למדו חז"ל, ובצדק, ששמחת האסיף מכילה בתוכה גם את "הדין על המים". כך צמחו תפילות ההושענא בחג האסיף, לאחר ההלל, וימי הדין והישועות מגיעים לסיומם בהושענא רבה.
מעתה לא נאמר עוד "לולב ואתרוג של סוכות", אלא "לולב ואתרוג של אסיף".
הסוכה היא המוקד והמצווה של חג הסוכות, ואילו ארבעת המינים הם המוקד והמצווה של חג האסיף. שתי המצוות מבטאות את כפל החגים בט"ו לחודש השביעי: חג הסוכות, שיסודו בנס המדבר, על גבי חג האסיף הטבעי של ארץ ישראל.
ובלשון ספר דברים (ט"ז, יג): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ".