בשנות העשרים של המאה הקודמת, החלה להתפשט בניו יורק מחלת טיפוס הבטן. הרופאים עמדו אובדי עצות מול מוקדי ההתפרצות, עד שמצאו לבסוף את המקור: אישה בשם מרי מאלון, שזכתה לכינוי ההיסטורי "טיפוס מרי".
מרי עצמה לא הייתה חולה כלל, היא אפילו הרגישה מצוין. אבל היא הייתה נשאית, ובכל מקום שבו עבדה כטבחית, היא הדביקה עשרות אנשים. הרשויות מיהרו להכניס אותה לבידוד כדי לעצור את שרשרת ההדבקה, והציבור נשם לרווחה. אבל הפעולה הזו, הכרחית ככל שהייתה, לא באמת פתרה את שורש הבעיה, היא רק הרחיקה את אחת הנשאיות המרכזיות מהמטבח.
השבוע רעשה המערכת הפוליטית סביב פסילת מועמדותו של סמי אבו שחאדה, יו"ר מפלגת בל"ד. אבו שחאדה לא נפסל בגלל עבירת תנועה או פגם טכני בהגשת הרשימות. הוא נפסל משום שעל פי חוק יסוד: הכנסת, מי ששולל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או תומך במאבק מזוין של ארגון טרור נגדה, מנוע מלהתמודד בבחירות. אדם שמקפיד להלל "שהידים", מתנגד למהות קיומה של המדינה ומזדהה עם הגרועים שבאויבינו, חצה כל קו אדום אפשרי, והמערכת נאלצה, ובצדק, להראות לו את הדרך החוצה.
אבל כאן בדיוק טמונה הסכנה האמיתית, ואסור לנו להסתנוור מהניצחון הקטן. הפסילה של אבו שחאדה היא אמנם תרופה נדרשת, אבל היא מטפלת רק בסימפטום ולא במחלה עצמה. הסיפור פה הוא לא המועמד שנשאר בחוץ, אלא מצביעיו שנשארים בפנים. הפסילה לא מצביעה על המועמד אלא מצביעה על מצביעיו. העובדה שיש פוליטיקאי קיצוני שמבקש לחסל את המדינה מבפנים היא חמורה, אך העובדה שישנם עשרות אלפי אזרחים, המחזיקים בתעודת זהות כחולה, שתכננו והיו מוכנים לשלשל את הפתק שלו לקלפי, היא רעידת אדמה של ממש. האנשים האלה לא גרים במדינת אויב מעבר לגבול, הם חיים כאן, בינינו.
המחשבה שמדינת ישראל מעניקה זכויות אזרח מלאות, חופש תנועה ותשתיות לאומיות לאנשים שרואים במחבלים מודל לחיקוי, היא אבסורד שאי אפשר להשלים איתו. זה כל כך לא בסדר, משום שזה מנצל את כללי המשחק הדמוקרטיים כדי להחריב את המגרש עצמו. מדינה חפצת חיים לא יכולה להכיל בתוכה אזרחים המשתמשים בחירויות שלה כדי לתמוך במי שמבקש לפרק אותה. כשם שגוף אינו יכול להתקיים לאורך זמן אם הוא מזין תאים המבקשים לכלות אותו, כך קיומה של חברה לא יכול להיות מובטח כשהיא מנרמלת תמיכה בטרור תחת כסות של פלורליזם או זכות בחירה. ההבנה הזו היא שעומדת בבסיס הצורך לעבור מדיבורים למעשים.
האבסורד הוא שפסילתו של אבו שחאדה משכיחה מאיתנו עובדה מדהימה לא פחות: גם מעבר אליו, אין כיום אפילו חבר כנסת אחד מתוך המפלגות של מה שמכונה 'הגוש הערבי' שמוכן לעמוד מול המצלמות ולכנות את חמאס, בפה מלא וללא גמגום, ארגון טרור. והחלק המטריד באמת בסיפור הזה? הוא שאנחנו לגמרי סבבה עם זה. נרמלנו את הטירוף. התרגלנו לראות בסירוב המביש הזה עוד עמדה פוליטית לגיטימית במנעד הדמוקרטי, כאילו מדובר בוויכוח על תקציב ולא בשתיקה רועמת מול ארגון רצחני.
צריך לומר ביושר: למציאות המורכבת הזו אין פתרון קסם גורף. אי אפשר לקרוא מחשבות או להעמיד אדם לדין רק בגלל כוונת הצבעה פסולה. עם זאת, מה שכן ניתן וצריך לעשות הוא שינוי דרמטי במשוואת ההרתעה בשטח. המדינה חייבת להגביר את האכיפה באפס סובלנות נגד אזרחים שמפרסמים תמיכה בטרור, מסיתים ברשתות או ברחוב, ולהחמיר משמעותית את סוג הענישה. תמיכה בטרור לא יכולה להסתיים באזהרה רפה או בסגירת תיק. היא חייבת להוביל לעונשים כבדים ומרתיעים שיבהירו לתומכים ולמסיתים היטב באיזה צד של הגבול הם נמצאים.
אולם, הפתרון העמוק והחשוב ביותר מתחיל בציבור עצמו, והוא דורש מאיתנו פשוט לא להתעלם. אסור לנו לחזור לאותה נאיביות מסוכנת שמרדימה את חושי הקיום שלנו. עלינו לפקוח עיניים, להיות דרוכים ולזכור בכל עת שחיים לצידנו אנשים שהיו בוחרים, בדעה צלולה, להעניק את קולם לפוליטיקאי שהוא תומך טרור מובהק. ההכרה המפוכחת הזו, ללא אשליות וללא טיוח, היא השכפ"ץ התודעתי הראשון וההכרחי שלנו במאבק על החיים כאן.
פסילתו של סמי אבו שחאדה היא צעד חשוב של דמוקרטיה מתגוננת, אבל היא רק קצה הקרחון. כדי להבטיח את עתיד הבית שלנו, אנחנו לא יכולים להסתפק בניקוי חלון הראווה הפרלמנטרי בזמן שהשטח עצמו בוער. הוצאנו את מרי מאלון מהכנסת, עכשיו הגיע הזמן לחיסונים.
יש לכם מה להגיד על הטור? מוזמנים לכתוב בתגובות, אני קורא הכל. במידה ותרצו שגם אגיב, מוזמנים לשלוח לי למייל doarey@gmail.com.