"כולנו יהודים", כתב חיים חפר בשירו המוכר, ובכמה מילים פשוטות הצליח לתפוס אמת ישראלית שלעתים קל לנו מדי לשכוח: אנחנו יכולים להתווכח, להתפלג למחנות, להטיח זה בזה מילים קשות ולהחזיק בתפיסות עולם מנוגדות - אבל מתחת לכל אלה מתקיים חיבור עמוק יותר. בסופו של דבר, כולנו בני אותו עם.
השיר הזה מהדהד בראשי מאז חתונת נכדי מקיבוץ כפר עציון החודש. הסתכלתי על רחבת הריקודים וראיתי שם את חבריו לסיירת, צעירים שהגיעו מכל קצוות הארץ - מערים, מקיבוצים ומהתנחלויות, מימין ומשמאל. במשך שעות הם רקדו יחד בשמחה בלתי נלאית ובכושר מעורר השתאות.
לרגע, כל התוויות שאנחנו כל כך אוהבים להצמיד זה לזה נעלמו. לא היו שם "ימין" ו"שמאל", לא "דתיים" ו"חילונים", לא אנשי הקיבוצים מול אנשי ההתנחלויות. היו שם חברים ששירתו יחד, עברו יחד חוויות שאי אפשר להסביר למי שלא היה שם, ועכשיו באו לשמוח בשמחת חברם.
זה קורה לא רק ביחידות הצבאיות. רואים זאת גם בחתונות שבהן נפגשות משפחות המחזיקות בדעות פוליטיות שונות בתכלית. ההורים אולי התווכחו במשך שנים על פוליטיקה, על ממשלות ועל עתידה של המדינה, אבל הילדים נפגשו בצבא, באוניברסיטה או במקום העבודה, התאהבו - ועומדים יחד תחת חופה אחת.
יש משהו בישראליות עצמה שמסרב לקבל את החלוקה המוחלטת למחנות.
בימים של חגי תשרי התחושה הזאת מתעצמת. בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, המונים מגיעים מכל רחבי הארץ אל רחבת הכותל המערבי. אפשר למצוא ביניהם אנשים מכל קבוצה ומכל השקפה. לא כולם מקיימים אותה דרך חיים ולא כולם מצביעים לאותה מפלגה, אבל עצם הגעתם לשם מעידה בעיניי על קשר עמוק לשורשים ולסיפור המשותף שלנו.
ובתוך ההמון הזה נמצאים גם אנשים שדעותיהם הפוכות משלי. אנשי שמאל, אנשי המחאה בקפלן, וגם אנשים ששירתו איתי בעבר. אני נזכר, למשל, בסא"ל ע', מפקדי האהוב, שהיה כמעט שושבין בחתונתי ואף המליץ עליי לצל"ש בתום מלחמת יום הכיפורים. אפשר לחלוק בחריפות על הדרך הפוליטית ועדיין לזכור את האדם, את החברות ואת מה שעברנו יחד.
עבורי, התחושה הזאת מגיעה לשיאה ביום הכיפורים.
כבר כארבעים שנה אני זוכה להתפלל ב"מחכמה", שמעל רחבת הכותל המערבי והר הבית, במניין שהקים בשעתו האלוף הרב שלמה גורן זצ"ל. הרב גורן מינה אותי לחזן בתפילת מנחה שלפני תפילת נעילה, ומאז הפך המקום הזה לחלק בלתי נפרד מיום הכיפורים שלי.
המקום צר. כמאה וחמישים מתפללים מצטופפים בו. אבל המבט הנשקף ממנו רחב מאין כמוהו.
מלמעלה אפשר לראות את המוני בית ישראל נוהרים מכל קצוות העיר אל רחבת הכותל, רגע לפני שהיום הקדוש פונה. אנשים שונים כל כך זה מזה הולכים לאותו מקום, באותה שעה, ונושאים עמם - כל אחד בדרכו - תפילה, זיכרון, תקווה או בקשה.
השנה, לפני שהתחלתי בתפילה, נשאתי גם אני תפילה ובקשת סנגוריה על עם ישראל. דווקא שם הרגשתי צורך לדבר בשבחם של אלה המתנגדים לדעותיי.
אמרתי: "ריבונו של עולם, בסופו של יום, ב'עוד לא פנה יום' שנאמר בתפילת נעילה, אנחנו צריכים לראות את כלל ישראל בחיוב ולא בשלילה. העובדה שאנשים מכל הדעות והזרמים גרים יחד בארץ ישראל, ארץ הקודש, היא-היא הראיה שהיהודים בארץ מחוברים אל שורשיהם."
אינני חושב שהאחדות מחייבת אותנו להסכים. להפך. עם חי הוא עם שמתווכח, ולעתים גם בחריפות. אין צורך לטשטש את המחלוקות, ואין סיבה שמישהו יוותר על אמונתו ועל השקפת עולמו בשם אחדות מלאכותית.
אבל יש הבדל גדול בין מחלוקת לבין פירוד.
אפשר להתווכח ועדיין לזכור שמי שעומד מולך הוא אחיך. אפשר להפגין זה מול זה וביום אחר לעמוד זה לצד זה במילואים, בעבודה, בבית החולים, בחתונה או בתפילה. אפשר לחשוב שהאחר טועה טעות קשה - מבלי למחוק אותו מתוך הסיפור הישראלי.
אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של המילים הישנות של חיים חפר. החברה הישראלית איננה משפחה מפני שאין בה מריבות; היא משפחה דווקא מפני שאחרי כל המריבות אנחנו ממשיכים לחיות כאן יחד, להתחתן זה בזה, לשרת זה לצד זה, להתפלל יחד ולבנות כאן את חיינו.
ברחבת הריקודים בחתונת נכדי ובמראה ההמונים הנוהרים אל הכותל ראיתי, בדרכים שונות מאוד, את אותו הדבר.
אפשר להיות מקיבוץ או מהתנחלות, מימין או משמאל, דתי או חילוני. אפשר להתווכח כמעט על הכול. אבל אסור לנו לשכוח את הדבר שקדם לכל המחלוקות ויישאר גם אחריהן: כולנו יהודים. וכל ישראל חברים.