במלאת 19 שנים לפטירתו של הרב אברהם שפירא זצ"ל, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב, חוזר הרב נתנאל אלישיב אל ארבע השנים שבהן למד במחיצתו בישיבה, בין השנים תשנ"ג לתשנ"ז, ומשתף בשורה של זיכרונות וסיפורים אישיים, שחלקם לדבריו אינם מוכרים לציבור.
"אני פרק בחיי, אני לא פרק בחייו", מקדים הרב אלישיב. "הייתי כמו אולי אלפי תלמידים שהושפעו ממנו. לא הייתי קרוב אליו במיוחד, אבל זכיתי להכיר אותו, לכבד אותו ולאהוב אותו".
אחד הסיפורים שנחרטו בזיכרונו התרחש כאשר חברו, הרב אליצור אריאל, התבקש ללמד נער חילוני לקראת בר המצווה. אביו של הנער ביקש שילמד אותו מעט יהדות, אך הזהיר: "רק אל תחזיר לי אותו בתשובה".
הבחור הצעיר התייעץ עם כמה רבנים מה כדאי להספיק ללמד בזמן המוגבל. הרב שפירא השיב תשובה שונה לחלוטין: "אתה צריך ללמוד איתו את כל התנ"ך, מתחילה ועד סוף, ואחרי שאתה תסיים איתו את כל התנ"ך, תלמד אותו את כל המשנה, מברכות ועד עוקצין, ואחרי שתסיימו את המשנה, אתה צריך ללמוד איתו את כל הש"ס".
הרשימה נמשכה גם לשולחן ערוך ולמשנה ברורה. רק אז הסביר הרב שפירא את כוונתו: עד עתה הנער לא היה מחויב במצוות, אך "מרגע שילד יהודי נכנס לעול מצוות, נשמתו תובעת ממנו ללמוד ולקיים את כל התורה כולה".
ואז הגיעה האמירה שנחרטה ברב אלישיב: "אם אתה לא מאמין שזה מה שנשמתו תובעת - אז אתה לא ראוי ללמד אותו שום דבר".
לדברי הרב אלישיב, הרב שפירא למעשה החזיר את השאלה אל המחנך: "הוא ויתר על האפשרות להגיד לו מה ספציפית ללמוד איתו, כדי לתת לו את ההדרכה מה זה ללמד אדם מעם ישראל תורה".
סיפור נוסף התרחש לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן, כאשר האפשרות לטייל במדינה השכנה נפתחה בפני ישראלים. הרב אלישיב הצעיר רצה לנצל את ההזדמנות, אך התלבט בשל העובדה שבמהלך הטיול ככל הנראה לא יוכל להתפלל במניין.
הוא ניגש אל הרב שפירא ושאל אם מותר לו לצאת לטיול כזה. הרב שפירא לא אמר לו שהדבר אסור. "הוא אמר לי: 'החפץ חיים לא היה עושה את זה'", משחזר הרב אלישיב. לאחר רגע של שתיקה הביט בו הרב והוסיף: "גם פחות מהחפץ חיים לא היה עושה את זה".
"הוא בעצם אמר לי - לא מתאים, לא מתאים", מסביר הרב אלישיב. בדרך קצרה, בלי איסור מפורש ובלי נאום ארוך, הוא הבין את המסר.
הרב אלישיב מספר גם על בחור מבוגר ממנו שאותו העריץ ושעמו אף למד בחברותא. בעקבות אירוע שאותו הוא בוחר שלא לפרט, החליט הרב שפירא לסלק את הבחור מהישיבה.
זמן קצר לאחר מכן, בעקבות המצב הביטחוני הקשה בימי הסכמי אוסלו, החלו בישיבה לומר מדי יום פרקי תהילים. הבחור שסולק המשיך להגיע להתפלל בבית המדרש, ובאחד הימים התפלל מאחור בזעקות ובהתרגשות גדולה.
הרב שפירא שמע את קולו, אך לא זיהה מי המתפלל. "מי זה שם מתפלל ככה?", שאל בהתפעלות. הרב אלישיב ניצל את הרגע ואמר לו את שמו של הבחור שסולק. תגובתו של הרב שפירא הפתיעה אותו: "מה? ככה פלוני מתפלל? פלוני מתפלל ככה? ככה מתפלל?".
"הוא מאוד התפעל מזה", מספר הרב אלישיב, ומוסיף כי ייתכן שהרגע הזה אף היה חלק מהדרך שהובילה בהמשך לחזרתו של התלמיד לישיבה.
שנים לאחר שעזב את הישיבה פגש הרב אלישיב בקליפורניה יהודי שלמד במרכז הרב בשנות ה-90. אותו אדם סיפר לו כי בתום שנת לימוד בישיבה החליט לעזוב וללמוד משפטים באוניברסיטת הרווארד.
לפני שעזב נכנס להיפרד מהרב שפירא. לדבריו, ראש הישיבה לא ניסה למנוע ממנו את הנסיעה או לשכנע אותו לוותר על לימודי המשפטים. הוא ביקש ממנו דבר אחד: "אבל תלמד שם דף יומי".
הצעיר ניסה להסביר שהוא דווקא אינו חסיד של לימוד דף יומי. אחרי שנה של לימוד ישיבתי הוא תכנן להמשיך ללמוד גמרא בעיון גם בהרווארד. הרב שפירא שמע את ההסברים, ולבסוף חזר על אותו משפט: "אבל תלמד גם דף יומי".
הרב אלישיב רואה בכך דוגמה לחוכמת החיים של רבו. במקום להתווכח עם הצעיר על תוכניותיו, הרב שפירא ביקש ליצור עבורו מסגרת לימוד קבועה שיוכל לשמור עליה גם בתוך החיים התובעניים שמחוץ לישיבה.
את הסיפור האחרון מגדיר הרב אלישיב בעצמו כ"אולי הכי משמעותי שאני יכול לתרום", וכסיפור אישי שלדבריו אינו מוכר לציבור.
חבר טוב שלו מהישיבה יצא עם צעירה. השניים אהבו זה את זו והקשר התקדם, אלא שהוריה התנגדו בחריפות לשידוך והבהירו לבתם שאם תבחר להתחתן איתו - הם לא יבואו לחתונה ואף איימו בניתוק הקשר עמה.
הבחור, שלא רצה להעמיד את הצעירה בפני בחירה קשה כל כך, החליט להיפרד ממנה. היא מצדה סירבה להשלים עם ההחלטה. יום אחד הגיעה הצעירה לביתו של הרב הראשי וראש הישיבה. היא דפקה על דלתו של הרב שפירא, הציגה את עצמה וסיפרה לו את הסיפור. הרב שמע אותה והשיב בפשטות: "אני אדבר איתו".
זמן קצר לאחר מכן נקרא הבחור לבית ראש הישיבה. הרב שפירא שאל אותו מדוע החליט להיפרד. הבחור שאל אותו למעשה אם עליו להתחתן איתה. "הוא אמר: 'אתה אוהב אותה?'", משחזר הרב אלישיב את רוח הדברים, "אם כן, אז כן".
אלא שהבחור ביקש לוודא שהרב מוכן לעמוד מאחורי עצתו גם במעשה. "אם אנחנו נתחתן, אתה מוכן לערוך את החופה?", שאל. הרב שפירא השיב בחיוב.
הזוג התארס, והורי הכלה נותרו בהתנגדותם. אלא שאז התברר שבאותו ערב כבר התחייב הרב שפירא לערוך חופה של תלמיד אחר בירושלים. ראש הישיבה לא נסוג. "אני אבוא לשתי החתונות", הודיע. לחתן הראשון ביקש להקדים מעט את החופה ולשני לאחר אותה מעט.
גם כאשר אחד ממקורביו ניסה לשכנעו לוותר בשל הקושי והעומס, הרב שפירא התעקש לעמוד בהבטחתו. הוא אף ביקש שהרב אלישיב, ששימש כמעין "גבאי" של חברו, ימתין לו בסיום החופה הראשונה וייקח אותו מיד לחתונה השנייה.
"כך סוכם וכך היה", מספר הרב אלישיב. לאחר החופה הראשונה הוא דאג להוציא את הרב שפירא מהמקום ולהסיעו לחתונה השנייה.
שנים לאחר מכן, הרב אלישיב עדיין רואה באותו ערב שיעור במנהיגות. לדבריו, לרב שפירא היו סיבות רבות להימנע מלהיכנס לאירוע משפחתי מורכב כל כך, אך הוא בחר להתייצב לצד הזוג ולעמוד מאחורי הדברים שאמר לתלמידו.
"זה לא חוכמה לתת את ההדרכה הזאת אם אתה לא מסכן שום דבר", מסכם הרב אלישיב. "אני ממש ראיתי בזה אקט מנהיגותי. זה מרשים אותי עד היום".
בסיום דבריו מדגיש הרב אלישיב כי הזיכרון שהותיר בו הרב שפירא גדול מסך כל הסיפורים: "זה להיות במחיצה של גדול אמיתי... לראות את האכפתיות, לראות את הערנות, לראות את היחס לתלמידים, את היחס האבהי, לראות מה זה תפילה אצלו, לראות מה זה יראת שמיים שלו, לראות מה זה כבוד התורה, לראות את המנהיגות, לראות את האדם שהוא כולו קודש וכולו תורה".