האמת? זה היה מהנאומים 'הרגילים' של נתניהו, היו לו כבר נאומים גדולים מזה, כולל על במת האו"ם עצמה, היו גם גימיקים טובים יותר מהביפר ומסטארלינק (שהיו גימיקים לא רעים בפני עצמם).
נאום טוב, קצת ארוך ונוסטלגי מדי בפתיחתו, עם כל האזכורים והנושאים החשובים - המאבק בטרור, חמאס, איראן, הצביעות האירופית, הכסף הקטארי, אחוות הדמוקרטיות, משפחת לייטר, קצת ממדאני ועוד כהנה וכהנה.
לפעמים, אתה צריך להתרחק כדי לקבל פרספקטיבה אמיתית, לפעמים ההרגל שוחק את היכולת להתפעל, לפעמים מאבדים איכות רק בגלל שלא מעריכים אותה יתר על המידה.
כשמיליוני בריטים הצביעו בימי הדמדומים של מלחמת העולם השנייה לקלמנט אטלי והדיחו את וינסטון צ'רצ'יל מראשו הממשלה, ובעקיפין גרמו נזק עצום הן לכלכלה הבריטית והן לעוצמה המדינית של בריטניה, הם לא עשו את זה בכוונה מודעת ובהבנה. אם מישהו מהם היה יכול 'לשוחח עם העתיד' ולהבין איך ייתפס צ'רצ'יל מבחינה היסטורית, המנהיג הבלתי מעורער של העולם החופשי בימי האימה הנאצית, הוא כנראה היה מצביע אחרת. אבל הם היו קרובים מדי, שחוקים מדי, הכירו את צ'רצ'יל הרבה זמן והחליטו שהם רוצים משהו רענן שלבטח יביא "בשורה טובה יותר", את אותו אחד שצ'רצ'יל התבטא עליו "מכונית ריקה הגיעה לדאונינג 10 וקלמנט אטלי יצא ממנה".
במובן הזה, המסע לאו"ם מאפשר לנו לקבל קצת פרספקטיבה, אם נלמד לסנן את רעשי הרקע הילדותיים של התקשורת הישראלית. ראשית, למעט טראמפ, נתניהו הוא המנהיג היחיד (!) בעולם שכמעט כל כלי תקשורת שמכבד את עצמו סיקר את נאומו בצורה כזו או אחרת, כולל שידורים חיים בלא מעט ערוצים. הגדילה לעשות רשת פוקס ניוז עם שידור חי בערוץ, כותרת ראשית באתר הבית ולפחות שבעה ציוצים ברשת X.
שנית, בסיקור העולמי, היחידים (שאני ראיתי, לכל הפחות) שעיקר הסיקור שלהם התמקד באותה יציאה מדומה של כמה נציגי מדינות טרור ופרוגרס בתחילת הנאום, היו אל-ג'זירה, וכמה מפתיע, חלק מכלי התקשורת הישראלים. העולם עצמו בחר דווקא להאזין בקשב (וגם להתפלמס לעיתים) לעיקרי הדברים, להתנגחות עם מקרון, לאיום הלא סמוי בכלל על המשטר האיראני, לתגובה של נתניהו לא-שרע על השליטה הישראלית בגולן ועוד כהנה וכהנה.
אבל בעיקר, מה שהתפספס כאן ומתפספס כל העת הוא ההערצה הבינלאומית למנהיג שהתרגלנו אליו זה מכבר. מעולם, בכל תולדות מדינת ישראל, לא ספרו את ראש הממשלה הישראלי ברשימת חמשת המנהיגים הנחשבים בעולם (לצד טראמפ, שי, מודי ופוטין), מעולם לא הגיעו מנהיגי מדינות זרות כמו מיליי הארגנטינאי או מיצוטאקיס היווני במיוחד להצטלם ולהיפגש עם ראש ממשלת ישראל לא מטעמים של חסד עם היהודים או חמלה, אלא כי זה טוב להם בבית. כי התיעוד שלהם עם נתניהו מעיד שהם בצד הנכון, כי זה מה שהבייס שלהם רוצה לראות.
כבר נכתב פה לא אחת על החלוקה הדי ברורה בין ממשלות ימין ושמאל ברחבי הגלובוס ביחסן לישראל, אבל מה שלא הודגש דיו היא העובדה שמפלגות ימין בכל מקום אימצו את הגישה הפרו-ישראלית כחלק מליבת הזהות שלהן, וזה לא קורה רק בגלל ההסברה הנפלאה שלנו או בגלל שני פרקים בפאודה או בגלל שההגירה האסלאמית פקחה את עיניהם, זה קורה גם בגלל שנתניהו נתפס כמי שהפך למגן הגדול של המערב, האיש שמציב את חומת ההגנה של הציוויליזציה האירו-אמריקנית, שומר הסף של הדמוקרטיה.
נכון, בעיני העולם מנהיג משקף בעצם את עמו. כשפוליטיקאים וידוענים ספרדים, בריטים או הולנדים משתפים איורים של נתניהו רכוב על אריה, הם מתכוונים בעצם למדינת ישראל, לצבאה ולאזרחיה. אבל זה 'עובד' רק כשהמנהיג עצמו נחוש מספיק, חד מספיק, מבין את המסר ויודע להעביר אותו בקול רם וצלול, וזה, רבותיי, מה שנתניהו עושה בכל פעם שהוא מדבר לעולם.
איני יודע אם נשכיל בבחירות הקרובות או שנתנהג באותו מסלול מטופש של הבוחרים הבריטיים ב-1945, אני רק מקווה שלפחות בפרספקטיבה של זמן, נבין מה החמצנו כאן כשנתנו לתקשורת הישראלית לעסוק בשוליים ובזוטות כמו מטוס כנף ציון, היציאה המופגנת של האנטישמים מהאולם ושאר ירקות.