"שר וגדול נפל היום בישראל". במילים האלה נפרד הראשון לציון הרב דוד יוסף מהמקובל ראש ישיבת "השלום" בירושלים הרב דוד בצרי, מגדולי חכמי הקבלה, שהלך לעולמו בגיל 85.
לצדו, בהספדים שנישאו על הרב, שרטטו המקובל הרב יעקב עדס והרב בניהו שמואלי דמות של תלמיד חכם ומקובל שהקדיש את חייו לתורה ולעבודת השם - ובעיקר אדם שהותיר חותם עמוק על מי שלמדו לצדו וממנו.
הרב דוד יוסף הביא עמו להספד גם עדות אישית על ההערכה שרחש אביו, הרב עובדיה יוסף, לרב בצרי. לדבריו, כאשר הגיע השלב שבו אביו סבר שעליו להתחיל ללמוד קבלה, הוא שאל אותו אצל מי לעשות זאת. התשובה שקיבל הייתה חד-משמעית. "לפני הרבה שנים אבא, אבי מורי זכר צדיק וקדוש לברכה, אמר לי ללכת וללמוד קבלה, שהגיע הזמן שצריך ללמוד קבלה", סיפר הרב יוסף. "שאלתי אותו אצל מי. הוא אמר לי שהמיוחד לדעתו זה המקובל הצדיק רבי דוד בצרי".
לא הייתה זו, לדבריו, המלצה מרחוק. הרב עובדיה יוסף הכיר את הרב בצרי היטב, והקשר ביניהם נמשך שנים. "אבא העריך אותו מאוד, הכיר אותו מקרוב. הייתה ידידות ביניהם שנים רבות", אמר בנו. לדבריו, אביו "ראה בו דוגמה ומופת של לימוד אמיתי של קבלה".
בשל סמיכות ההלוויה לחג ולשבת, הבהיר הראשון לציון כי דבריו הם רק פרידה ראשונית וכי הספד מקיף יותר עוד יגיע. "יש הרבה הרבה מה לדבר, הרבה מה להספיד, ואנחנו מחויבים להספיד כראוי", אמר, אך ציין כי הזמן קצר. "בעזרת השם, אחרי החג אנחנו נספיד אותו כראוי לפי כבודו ומעלתו".
גם במילים הספורות שבחר לומר באותו מעמד, התיאור היה חד: "שר וגדול נפל היום בישראל. אוי לנו, נפלה עטרת ראשנו. אחד מגדולי המקובלים, הצדיקים, עובדי השם".
המקובל הרב יעקב עדס התמקד בצד אחר בדמותו של הרב בצרי - עבודת השם התובענית והאינטנסיבית שהיה עד לה מקרוב. הוא תיאר חיים של תורה לצד מיעוט בשינה ובאכילה, ובעיקר תפילה ולימוד שהיו מלווים פעם אחר פעם בבכי. "תפילות בבכיות נוראות ודמעות", תיאר הרב עדס. לדבריו, לא מדובר היה רק ברגעים פומביים בבית הכנסת או בתפילות בציבור. גם כאשר השניים היו לבדם ולמדו, הוא היה שומע את בכיו של הרב בצרי ורואה את דמעותיו.
הדמעות הללו, לפי תיאורו, היו חלק מעולם שלם של לימוד קבלה ועבודת השם. הרב עדס הזכיר את בקיאותו של הרב בצרי בכתבי האר"י ובסידורי הרש"ש, ותיאר את הידע התורני הרחב שרכש לאורך השנים.
אלא שלצד היקף הידיעות, הרב עדס הדגיש תכונה נוספת שהפכה את הרב בצרי למורה מבוקש: היכולת לקחת חומר מורכב ולהעביר אותו לאחרים בפשטות ובבהירות.
הרב עדס סיפר כי אנשים רבים שביקשו ממנו עצה היכן ללמוד נשלחו על ידו אל הרב בצרי. "אני עפר ואפר, מי אני, אבל זכיתי לכוון לדעתו", אמר, והוסיף כי לרבים ששאלו אותו היה משיב: "לכו אצלו".
הסיבה, לדבריו, הייתה הדרך שבה הצליח הרב בצרי ללמד. "באיזו קלות הוא מסביר את זה", אמר הרב עדס. "איך אתה הופך להיות יודע - אתה הופך להיות יודע". בהמשך הוסיף: "לא ראינו גם כדבר הזה".
הרב בניהו שמואלי סיפר על הקרבה הרבה ביניהם ועל השנים שבהן יכול היה להתבונן מקרוב באורחותיו של הרב בצרי. מתוך ההיכרות הזו, הוא חזר שוב ושוב אל נקודה אחת: התחושה שעולמו של הרב היה ממוקד כולו בעבודת השם. "כל מעשיו היו לשם שמיים", אמר הרב שמואלי. "לא יודע אם היה בזמנו אדם קרוב אליו כמו שהייתי איתו כל הזמן והייתי רואה. לא ראיתי דבר כזה".
בתוך דברי הפרידה הוא חזר גם לתקופה בחייו שבה דמותו של הרב בצרי הפכה עבורו למשענת. כאשר עבר לישיבת נהר שלום, סיפר, הייתה זו דמותו של רבי דוד שסייעה לו. "הדמות של רבי דוד החזיקה אותי", אמר.
הרב שמואלי התקשה לצמצם את הזיכרון לתכונה אחת. "איזה תפילה, איזה ימים נוראים, איזה שמחה, איזה ענווה", מנה, לפני שעצר וחזר שוב אל תחושת האובדן: "חבל, חבל, חבל. לא יודע מה להגיד לכם".