1. אפתח בלשונם הפיוטית של מחברי ספרי יראים: 'כד הווינא טליא'- כלומר בצעירותי - נתקלתי בהגיעי לבית הכנסת הקבוע שלי, 'מניין בלום' בצפת, בראשון של סוכות שחל (כמו השנה) בשבת, במעלה המדרגות בצעיר מקומי, שהחל להתקרב ליהדותו, ונהג לפקוד מידי שבת את 'מניין בלום' כדי להשתתף בתפילה בציבור בנוסח ישראלי.
כשראיתיו מטםס במעלה המדרגות,חשכו עיניי: הוא הגיע חמוש בארבעת המינים: ביְמִינוֹ אחז בגאווה לולב מהודר אגוד כדת וכדין.בשמאלו נשא תיבת כסף מהודרת ובתוכה אותרג אתרוג יפהפה. חששתי שמא יהיה הצעיר 'המתקרב' ללעג וקלס בעיני המתפללים, בשל התופעה הלא רגילה בשבת - יהודי מגיע לתפילה חמוש בארבעת המינים, ועצרתי בעדו במעלה המדרגות אמרתי לו, מתוך דאגה לבל יהפוך לבדיחה בעיני שאר באי בית הכנסת "היום, שבת, אין נוטלים לולב. אני מציע שתחביא בפינה נסתרת את סט ארבעת המינים שהבאת ואל תיכנס איתם לבית הכנסת".
הבחור נהג כעצתי, לא לפני שהתריס בפני כיצד אני מייעץ לו לבטל מצווה מדאורייתא:" וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם". לימים התחזק הבחור והלך ללמוד בישיבה דתית לאומית ונעשה רב בי"ס ממ"ד וכיום הוא רב קהילה בעיר ואם בישראל. מה שלא הצליח הבחור להבין הטריד רבים וטובים בישראל, שהתקוממו כנגד עקירת שתי מצוות חביבות מדאורייתא, מתוך קודקס תרי"ג המצוות, והכל לטובת ביצור מעמדה של השבת בישראל.
המצווה הראשונה שנעקרה בגזירת חכמים: חובת תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת "וּבְחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם."(במדבר כ"ט).
והמצווה השניה שעליה העלתה גזירת חכמינו את הכורת היא, נטילת לולב ביום שבת שחל בחג הסוכות:" "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל…"(ויקרא כ"ג), ודוק: נצטווינו בפירוש ליטול "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" - דווקא ביום הראשון! ודווקא "פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל ושמחתם לפני ה' אלוקיכם"!
2.לא נותר לי אלא להסביר לו, שבהתמודדות בין מאיסור טילטול בשבת לבין מצווֹת ראש השנה וסוכות, גבר כוחה של השבת, שהיא התחליף ההלכתי לשופר ולארבעת המינים. היטיב לנסח זאת הרב אליעזר מלמד בספרו 'פניני הלכה':
"אפשר אולי לומר בטעם העניין, שלאחר חורבן בית המקדש.. גבר מאוד החשש מפני הפגיעה בכבוד השבת, שהשבת נותרה יסוד החיים והברכה לקיומם של ישראל. וצריך לומר שקדושת השבת מועילה בזמן הזה במקום נטילת לולב. וכדי שלא יגיעו חס ושלום לחילול שבת, גזרו שגם כאשר היום הראשון חל בשבת לא ייטלו לולב. בפועל יוצא, שבשנים שיום ראשון של חג הסוכות חל בשבת, אין מקיימים את מצוות נטילת לולב מהתורה, מפני שנטילת הלולב בשאר הימים היא מצווה מדברי חכמים".
3. ואף שמצוות אלה של שופר ולולב בשבת נאמרה מפורשות בתורה ובהירות כשמש בצהרים' העזו' חכמים לעקור אותן מן התורה אותן באיבחה של גזירה אחת: הם ביטלו תקיעת שופר בשבת, מחשש שמא בעל התקיעה יטלטלנו בשבת ברשות הרבים, ונמצא רומס את מצוות השביתה בשת; וביטלו נטילת לולב בשבת מחמת אותו טעם.
וכאן הבן שואל מדוע בזמננו, זמנים שבהם מותקנים עירובי חצרות בכל ערי ישראל, שמכוח נוהגים שלומי אמוני ישראל ולטלטל חפצים שונים בשבת, כמו ממחטה אישית, מטעמי הגיינה, ומפתחות הבית, מטעמי בטחון, איננו סומכים על העירוב ומבצעים את אשר נצטווינו בתורה?- ליטול ארבעת המינים בשבת ואף לקיים מצוות שופר בשבת.
4.לדעת היסטוריונים של ההלכה, נהגו יושבי ארץ ישראל לתקוע בראש השנה שחל בשבת וליטול לולב בשבת שחלה בתוך סוכות - עד ש'קילקלו' חכמי צרפת, שנהגו בקהילותיהם שלא לתקוע ברה"ש שחל בשבת ולא ליטול לולב בשבת של סוכות. מדובר ב-300 רבנים שעלו ארצה, במאה ה-13 ובהם גדולים וידועים ענקי עולם, מבעלי התוספות, שנמנו עם קבוצת 300 הרבנים שהגיעו מצרפת ומאנגליה, שתפסו טרמפ על שלטון הצלבנים בארץ ישראל ועלו אליה. בראש תנועת העולים ניצבו רבי שמשון משאנץ ורבי יהונתן מלוניל.
מאוחר יותר הצטרף רבי יחיאל מפריז שהגיע לארץ ישראל עם ישיבתו ב-1258. שלוש מאות הרבנים, שהאמינו שהתיישבותם בארץ ישראל תזרז את ביאת המשיחף, התיישבו בירושלים תחת שלטון המוסלמים, אך הוצאו ממנה לאחר פרק זמן, ועברו לעכו אשר שימשה מרכז השלטון הצלבני בארץ ישראל, ובה התקיימה קהילה יהודית חשובה וגדולה. שתי הקהילות נרצחו והוגלו במהלך המאה ה-13 וככלל האזור סבל ממלחמות רבות.
אותם רבנים שעלו מצרפת, כולם גדולי עולם וקדושי עליון, הם ש'אשמים' לדעת הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש בירושלים העתיקה, המצדד בחידוש המנהג הארצישראלי לתקוע בשבת וליטול לולב בשבת, בשיבוש המנהג הארצישראלי כשהביאו עימם מן הגלות את מנהגיהם והשרישו את מנהגי הגלות בארץ. הרבנים נימקו עמדתם בתיאור המשנה על אודות המאמץ ההלכתי למנוע טילטול בשבת.
לפי המשנה, תיקן רבן יוחנן בן זכאי, שהעם לא יטלטל את לולביו בשבת בחוצות העיר, אלא כבר בשישי הביא כל אחד את לולבו לבית הכנסת. כל אחד מהמתפללים בבית הכנסת זיהה את הלולב הפרטי שלו, כדי לקיים את מצוות לולב בתפילה. מכוחה של משנה זו, ביטלו רבני צרפת את המנהג והטילו איסור גורף על נטילת לולב בשבת - והכל, כפי שהוזכר לעיל, למען כבוד השבת.
סוגיית נטילת הלולב בשבת הטרידה לא רק את הרב אריאל, שמארגן מחר נטילת לולב במניין ברוב עם ובהדרת מלך, במכון המקדש (רחוב משגב לדך 40), אלא יהודים טובים נוספים, וביניהן הרב פרופ' יואל אליצור שעסק בנושא במאמרו ב'תחומין'. הוא חקר את נושא הלולב בשבת, והביא מימצאיו ההלכתיים בפני רבנים מובילים כאן בארץ, ורובם צידדו בהמשך קיומו של המנהג הגלותי שלא ליטול את ארבעת המינים בשבת שחל בו חג הסוכות.
מסקנתו של פרופ' אליצור: התנאי ההלכתי לחידוש המנהג הארצישראלי הוא במצב של - רוב יושביה עליה: לתפיסתו, המניע המרכזי לביטול המצווה בשבת בזמן הזה קשור לכך שעם ישראל נמצא בגלות. רק כאשר נגיע למצב של רוב יושביה עליה תחזור המצווה למקומה, שהרי ' גָּדוֹל קִבּוּץ גָּלוּיוֹת כְּיוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ'(פסחים פ"ח א').