עוד מעט יכנס החג, ונעבור כולנו מדירת קבע לדירת עראי. ואני, בדרכי חזרה מהלוויה של רס"ר במילואים אופק מועלם הי"ד, חושבת על כל אלה שחודשים רבים כל כך יוצאים שוב ושוב אל דירת ארעי כדי שלנו תהיה דירת קבע.
אלה שאת היציאה מהבית שכולנו חווים שבוע אחד בשנה, בתנאי מזג אויר נוחים יחסית - הם לוקחים על עצמם שוב ושוב ושוב, בסבבים חוזרים ונשנים, בכל מזג אויר, בתנאים-לא-תנאים, ללא חגיגיות וללא שמחה מיוחדת, מלבד השמחה של קיום המצווה הגדולה של עזרת ישראל מיד צר.
"שאלתי אותך למה אתה בוחר להיות במילואים בתפקיד פיקודי, הרי אם תהיה סתם חייל פשוט תוכל להתקדם טוב יותר בלימודים" - סיפר בלוויה אחד החברים של אופק, והוסיף: "את התשובה שנתת לי אני לוקח לכל החיים: אמרת שאתה לא יכול לשבת מהצד, אתה חייב להשתתף במאמץ. הלכת מתוך רצון לעוד ועוד סבבי מילואים כי רצית להיות שותף למאמץ הזה". ואני מקשיבה למילים הכל כך פשוטות, מילים שרחוקות מאד משפה גבוהה, ורואה את הדמות של אופק שעולה מבין המשפטים הפשוטים האלה - דמות גבוהה בערכיה ומרוממת בפשטותה.
"רק השבוע ניצלת את הזמן שהיית מחוץ לעזה והלכת לבנות סוכה לסבא" - מספרת אמא של אופק על הבן המופלא שגידלה, ומוסיפה: "אהבת לעשות חסד". ואני יודעת: לא רק לסבא זבולון בנה אופק סוכה. לכולנו, לכל עם ישראל הוא וחבריו בונים כבר שלוש שנים סוכה שמסוככת עלינו מפני כל הקמים עלינו לכלותנו.
לא רק בגופם הם מסוככים עלינו, גם בויתור הענק שהם מוותרים על שגרת לימודים, עבודה, וחיי משפחה - את כל חייהם הם הופכים לסוג של סוכת עראי כדי לסוכך עלינו. וברור לי שהחסד הזה, שאמא של אופק כל כך משתבחת בו, יונק ישירות ממידת החסד של אברהם אבינו, ושלאופק הי"ד שמור הערב מקום של כבוד לידו.
"גם ברגעים האחרונים שלך הצלת בגופך את החברים שלך" - אומרת לאופק בהערצה אחותו עדי, ואני חושבת: איך זה שעדי לא מתלוננת על מעשה הגבורה הזה שעלה לה בשכול על אחיה? איך זה שהיא גאה בו על כך גם מתוך האבל ומבין הדמעות? משום שגם ללא נאומים חוצבי להבות, שניהם חולקים את אותם ערכים שמכוחם חיילינו יוצאים שוב ושוב להילחם למען העם והארץ, ומשפחותיהם מחזקות אותם מאחור.
"להיות לידך זה לדעת שיש על מי לסמוך" - מספר בפשטות חברו לצוות. ואולי לא שם לב שהדברים נכונים גם לגבי עצמו. גם הוא, גם כל החברים לצוות של אופק, וגם כל אותם חיילי מילואים שבוחרים שוב ושוב לוותר על חיי הקבע הנוחים ולצאת אל חיי ארעי קשים ומסוכנים למעננו - הם כולם, בפשטותם ובמסירותם, ברב-גוניותם (ממש כארבעת המינים) הם אלה שעליהם מדינת ישראל יכולה לסמוך, ואכן נסמכת. אני מתבוננת בצמד חברי-הצוות של אופק שניגשים לומר דברים קצרים ופשוטים היוצאים מן הלב, ולבי ממש יוצא אליהם.
כל כך הרבה אנחנו חבים להם, לחיילי המילואים כולם, ובתוכם לאלה שממשיכים להתמיד ולהגיע, במסירות ראויה להערצה, לעוד סבב ולעוד אחד, גם עכשיו בתקופת החגים, וגם לאחר מכן בחורף, בכל מזג אויר ובכל מצב משפחתי. הם אכן סוכת המגן שלנו, וחובה עלינו לא רק להעריך נכונה את המאמץ האדיר שהם נושאים, אלא גם לייצר עבורם את השינויים הנדרשים כדי שיוכלו לשאת במאמץ הזה לאורך זמן, בתנאים סבירים יותר. מי שחווה על בשרו את המאמץ האדיר הזה ואת מחיריו והשלכותיו, מבין שממש כמו בבנין הסוכה: ברור שיש רף מינימום שבלעדיו אי אפשר. למענם, וגם למעננו, אנחנו חייבים להוביל שינוי, וכך אכן נעשה בע"ה.
"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" - נחלקו חכמינו אם מדובר בסוכות ממש או בענני כבוד. היום בלוויה בהר הרצל נראה היה לי שהסוכה שבונים עבורנו חיילינו המופלאים עונה על שתי ההגדרות גם יחד.
יהי זכרו של רס"ר אופק מועלם הי"ד ברוך לעד, ויהי רצון שמשפחתו, שגידלה עלם חמודות כמוהו, תמצא נחמה.