הרבה מן הזיכרונות של הרב אליעזר שנוולד, ראש ישיבת מודיעין, ממורו ורבו, הרב אברהם שפירא זצ"ל, נשארו אצלו דווקא כמשפטים.
תשובה קצרה לשאלה הלכתית, אמירה לתלמידים, שאלה מפתיעה בפגישה עם רבנים או ברכה שנאמרה בטלפון דקות לפני היציאה לקרב. "פנינו אליו כמה תלמידים בשאלה הלכתית", נזכר הרב שנוולד באחד מאותם רגעים. "הרב חשב דקה ארוכה, ואח"כ הפתיע ואמר, 'היתה לי פעם סברא להקל בכך אולם אינני זוכר אותה כעת'!"
התביעה לידיעת התורה שבה ועלתה בשיחות עמו. "הצגתי בפני הרב את המחשבה על החסרון שיש בלימוד שאינו מביא ל'ידיעת התורה', וכתוצאה מכך 'סוגיות אחרונות משכחות את הראשונות', והלימוד נהיה לימוד 'קצר מועד'. טענתי שהדבר נובע מכך שאין מלמדים די הצורך את התלמידים כיצד להגיע ללימוד שיש בו ידיעה ארוכת טווח. שהתלמידים אינם לומדים כיצד לתמצת את הסוגיה ו'לעשות את התורה כללים' כדי שיהיה קל לחזור ולזכור לאורך זמן. כתשובה הרב האריך בדיבור על חשיבות ידיעת התורה כולה".
ובמקביל לידיעת התורה בהיקפה, הייתה גם הדרישה לצלול לעומקה של סוגיה. "אם אני זוכר היטב, אמר לנו שפעם ב'זמן' צריך ללמוד על סוגיה מסויימת את כל הראשונים והאחרונים, והדבר יועיל בכך לקנות 'שכל של תורה'".
גם על לימוד תורה לנשים וחובת תלמוד תורה לנשים נשאר לרב שנוולד משפט אופייני בזיכרון: "הרב אמר שגבר שידע מה שהנשים אמורות לדעת בתורה - שזה רוב דיני השולחן ערוך - לבטח היה כבר מתמנה לרב הראשי לישראל!"
כשרצה הרב שפירא להסביר לתלמידיו מהי ישיבה, הוא היה חוזר למוסד יהודי שהיה קיים בחוץ לארץ. "היה נוהג לספר שבחו"ל היה מוסד שנקרא 'קלויז'. 'קלויז' באידיש, תרגומו בעברית - בית כנסת מרכזי. זה לא היה ישיבה, וגם לא היה מיועד לתלמידי הישיבות. זה היה מוסד שנועד לחברי הקהילה שביקשו ללמוד בבית מדרש ובאוירה של בית מדרש. בחברותות או בבודדים היו באים בזמנם המתוכנן, או הפנוי, עושים 'פסק זמן' מכל עיסוקיהם פעם בשבוע או יותר, כדי לקבוע עיתים לתורה ולהמשיך בתהליך ההתפתחות התורני שלהם".
"הלימוד לא אחיד או מוכתב - כל אחד היה לומד 'ממקום שליבו חפץ', וכך היו יושבים ב'קלויז' בכפיפה אחת לומדים שונים, מהם שלמדו גמרא ומהם שלמדו משניות או 'עין יעקב' ומהם שאמרו תהילים. אבל ישיבה זה מקום שיש בו דיבוק חברים וכולם לומדים ביחד את המסכת כגוף אחד".
התפיסה הזאת קיבלה גם ביטוי מעשי. "כאשר היו תלמידים רבים מידי שנעדרו מהשיעור הכללי - שהיה שיעור קשה מאד - עצר את השיעור וביקש לקרוא לכולם. וקבע שמי שלא בא לשיעור הכללי לא יכול גם לבוא לחדר האוכל".
גם ביחס לסמכותו של ראש הישיבה הייתה עמדתו ברורה. "בדיון בין ר"מ בישיבה לבין ראש הישיבה על החלטות ניהוליות של הישיבה פסק שר"מ בישיבה צריך לקבל על עצמו את ההחלטות הניהוליות של ראש הישיבה גם כשהוא סבור שראש הישיבה טועה". גם ההופעה החיצונית הייתה בעיניו חלק מכבוד התורה: "דעתו היתה שרב וראש ישיבה חייב ללכת עם חליפה ומגבעת מפאת כבוד התורה".
לצד התביעה מן התלמידים, נחרתה אצל הרב שנוולד הדאגה של הרב גם לצרכים הפשוטים ביותר שלהם. "כשהיה הרב הראשי לישראל הגיע לביקור בחיספין. כל רבני הגולן והמוסדות התכנסו בחדר האוכל של הישיבה התיכונית לפגישה איתו. אחת השאלות הראשונות ששאל הרב בפגישה היתה: 'איפה התלמידים אוכלים? והאם דואגים שהם יאכלו כמו שצריך?' לנו כרבנים צעירים היה הדבר לפלא שהרב נתן מקום כל כך חשוב לכך לפני דברים אחרים וחשובים שעמדו על הפרק. אולם זה גם היווה מצפן למחנכים, לחשיבות שיש לתת לדאגה לתלמידים בדברים החומריים, ולא לזלזל בכך".
גם בשמחות של תלמידיו נשארו בזיכרון פרטים קטנים. "ראיתי מספר פעמים שכשערך את החופה לתלמיד הישיבה היה מקפיד להעיר לחתן שעליו לתת יד לאשתו בלכתם מהחופה לחדר היחוד". וכאשר עלתה שאלה אחרת הנוגעת לחופה, הייתה תשובתו נחרצת: "כאשר עלה הנושא של כיסוי ראש לכלה אחרי חדר יחוד - קבע נחרצות שאין לעשות כן, שכן ראשונים לא עשו כך, ויש בכך 'הוצאת לעז על הראשונים'".
הקפדה הלכתית נוספת זכורה לרב שנוולד מתפילות ראש השנה: "אחרי התקיעות והתפילה בראש השנה היה בעל התוקע בא לפניו ומוסיף להידור תקיעות נוספות. איני זוכר באופן מדוייק אבל כנדמה שהיו אלה תקיעות כשיטת הריטב"א".
ומבית המדרש אל מפגש משפחתי קטן. "כשבאנו עם הבנים הקטנים בקיץ לירושלים כדי לקבל את ברכתו, ברך את הבנים בחיבה רבה, ומשסיים פנה אל הילדים ואמר להם: 'עכשיו אתם תברכו אותי!' הילדים הקטנים הנדהמים לא ידעו את נפשם! הרב חש במבוכתם ואז אמר להם: 'אז אני אגיד לכם מה לומר ואתם תחזרו אחרי!' וכך אמר והילדים חזרו במבוכה אחריו".
בשנת השמיטה ראה הרב שפירא חשיבות לא רק בהכרעה ההלכתית, אלא גם בנכונות של בני התורה לעמוד מאחוריה בפועל. "בשנת השמיטה הדגיש בפנינו שהאברכים של הישיבה צריכים להסתמך דווקא על היתר מכירה. ללכת לשוק מחנה יהודה ולבקש לקנות דווקא מהיתר מכירה, כדי להראות שההיתר הזה הוא כהלכה. ואם לא הם אז מי?"
גם להתייעצות עצמה היה מבחינתו משקל. "על התייעצות בדבר חשוב שאל האם כבר היתה החלטה? ומשהתשובה היתה חיובית הקפיד מאד ואמר: 'בתר דעבדין מתמלכין?'"
אחת ההתייעצויות שהשפיעו באופן ישיר על דרכו של הרב שנוולד הייתה סביב הקמת הישיבה. "כאשר באנו להתייעץ על הקמת הישיבה, היו בפנינו שבע אפשרויות היכן להקים את הישיבה. האחרונה שבהם היתה האפשרות להקים את הישיבה במודיעין. העיר מודיעין של אותם ימים נשלטה ע"י מפלגה שרצתה לשוות לעיר אופי אחר. סיסמתה היתה 'עיר העתיד - עיר חופשית'. ולא רצתה בשום אופן שיהיו בה יותר מדי תנאים עבור קהילות דתיות. קומץ התושבים במודיעין התקשו לקדם נושאים שונים מבחינה דתית בעיר, והיה מתח רב בין הקהילה הדתית להנהגת העיר".
"הקהילה ממודיעין פנתה אלינו לאחר ששמעה שאנו מתכננים להקים ישיבה באזור הקרוב לירושלים. גישתם היתה שהקמת ישיבה במודיעין תטה את הכף ותשנה את המצב הקיים בעיר. אנחנו היינו ספקניים אם יש סיכוי במצב הזה להקים ישיבה חדשה עם דרך יחודית בעיר. על כן כאשר באנו להתייעץ על הקמת הישיבה הותרנו את האפשרות הזו כאפשרות אחרונה".
"סקרנו בפני הרב את האפשרויות השונות וכשהגענו למודיעין שאל הרב: 'למה לא מודיעין? כמה תושבים יש בה? והאם יש בה כבר ישיבה?' תשובתנו היתה שאין וכנראה הנהגת העיר תעשה הכל גם כדי שלא תהיה! הרב אמר: 'אם כך מה השאלה היתם צריכים להקים את הישיבה במודיעין כבר אתמול!'"
הם ניסו להציג בפניו את החשש: "'אבל יהיו קשיים שלא יאפשרו לנו לקיים את הישיבה', הקשינו. הרב אמר: 'בכל דבר שבקדושה יש קשיים, לא צריך להבהל. אני מברך אתכם שתצליחו וכל חודשיים תבואו לעדכן אותי איך זה מתקדם'. וכך נפל הפור על הקמת הישיבה במודיעין".
האחריות לכלל ישראל עמדה במרכזן של התייעצויות נוספות. "כאשר התקיימה אצלו התייעצות בענין כלל ישראלי כבד משקל, הקפיד מאד שהמשתתפים יביעו את דעתם, אולם משהיו כאלה שהתבטאו בנחרצות ובחריפות כיצד יש להכריע ועל מה שצריך לעשות, הרב הגיב בחריפות שפסיקת הלכה לציבור אינה ענין לכל רב אלא לאלה שיש להם אחריות רוחנית כלל ישראלית". הרב שנוולד זוכר כי הרב "התבטא בחריפות על ה'רבעלעך' שמתיימרים לפסוק לכלל ישראל".
באותן התייעצויות ראה גם מקרוב את מערכת היחסים בין הרב שפירא לרב מרדכי אליהו זצ"ל. "בכמה פעמים שבהם התקיימו התייעצויות חשובות בענין כלל ישראלי, ההתייעצויות התקיימו בביתו והרב מרדכי אליהו זצ"ל היה אומר שהרב שפירא מבוגר יותר לכן הוא צריך לבוא אליו. בישיבות הללו נוכחנו שהוא נהג כבוד מופלג ברב מרדכי אליהו זצ"ל, ולא רצה להתחיל את הדיון עד שיגיע".
כמה מן השאלות שהביא הרב שנוולד בפני רבו צמחו מתוך המפגש בין ההלכה למציאות הצבאית. "באחת הפעמים שדנתי בפניו התייחסתי לפולמוס בשאלה על 'תפילה בעת תרגיל' או 'תפילה בשעת מלחמה', שכן היו שרצו לומר שמדובר כאן בגדר של תפילה רגילה, ולבחון אותה עפ"י הכלל ההלכתי של 'העוסק במצווה'.
אולם אנו בקשנו להעיר, שהתפילה בשעת מלחמה היא גדר אחר, היא חלק מגדרי מצוות המלחמה. שכן לדעת הרמב"ן הסובר שבימים רגילים אין מצווה להתפלל, במלחמה ובעת צרה, יש מצווה מן התורה, ולרמב"ם יש גדר יחודי של תקיעה בחצוצרות, והיא מרכיב משמעותי במלחמות ישראל ובנצחונם. על כן אין לשפוט אותה כדין העוסק במצוה אחת מול מצוה אחרת אלא כדין העוסק באותה מצוה וכעת יש לבחון האם קיימים אילוצים של המלחמה איך להתנהג. היה נראה שהרב הסכים עמי".
כך היה גם בשאלות שהתעוררו בעקבות שילוב נשים בצבא. "כאשר שימשנו כנציגי הישיבות בועדת האלוף רונטל בעקבות שילוב הבנות בצבא, היינו מתייעצים עם הרב ועם הרב מרדכי אליהו זצ"ל על הסוגית ההלכתיות השונות שעמדו על הפרק. ואף הבאנו את סגן הרמטכ"ל דאז בוגי יעלון לדון במספר שאלות קשות שנידונו בוועדה. בסופו של דבר כשסיימה הועדה את עבודתה המסקנות הוצגו לרב ולרב מרדכי אליהו זצ"ל, ורק משאלה אישרו את המסקנות, החלה עבודת הניסוח שלהם שמהם בסופו של דבר נוסחה פקודת מטכ"ל בנושא".
אחד הזיכרונות העוצמתיים ביותר של הרב שנוולד מרבו הגיע דווקא מתוך חמ"ל, לפני היציאה לקרב. "במבצע 'חומת מגן' שימשתי כסמח"ט שריון של חטיבת 'יפתח' שהוטל עליה לכבוש את העיר שכם שהיתה אז 'בירת הטרור', והסכנה שנשקפה שם היתה גדולה. הכיבוש היה שיתוף פעולה של החטיבה שלנו ביחד עם חטיבת הצנחנים וחטיבת גולני".
"בבוקר, בהיותי בחמ"ל של החטיבה לפני הפריצה הגיע עבורי שיחת טלפון מפתיעה, הרב יעקב שפירא שליט"א היה מן העבר השני של הקו. 'אבא רוצה לדבר אתך', אמר, והעביר את הטלפון לרב. אני זוכר שכששמעתי את קולו התרגשתי מאד".
"הרב שפירא אמר: 'אתה יודע שאני כבר מבוגר ואיני יכול לבוא לסייע לכם במשימה. אבל אני כהן ואני יכול לברך, אז אני מברך אתכם שתמלאו את המשימה בהצלחה ושד' ישמור עליכם לבל תפגעו וכולכם תחזרו הביתה שלמים ובריאים'. הברכה ריגשה אותי מאד והודיתי לרב בהתרגשות רבה".
"לאחר תום השיחה התלבטתי האם לשמור את דבר קיומה לעצמי, והחלטתי להביאה לידיעתם של כל האנשים - הקצינים ואנשי המבצעים שהיו באותה עת בחמ"ל. בחמ"ל הושלך הס, והדממה נמשכה עוד מספר שניות לאחר שסיימתי את דברי. הרגשתי שהדברים חיזקו את האנשים ודיברו אל ליבם".
"במהלך המבצע, היו לנו מספר ארועי 'כמעט ונפגע' שבדרך נס הסתיימו ב"ה ללא נפגעים. אמנם ניסינו מצידנו לנקוט בכל דרך כדי להעלות את רמת הבטיחות והזהירות אולם במציאות מבצעית של לחימה רבת אירועים רצופים עדיין יש סכנה של תקלות ואסונות. במהלך הקרב היה לנו פצוע מארוע דו צדדי בין טנק לנגמ"ש 'אכזרית' של גולני. אולם בשונה מבגזרות אחרות, למרות הלחימה הקשה, בתום המבצע כולו לאחר ארבעה שבועות סיימנו את חלקנו במבצע ללא נפגעים".
"ראיתי בכך את מלויה של 'ברכת צדיק' ואף הודיתי לו על כך לאחר המבצע". ובשנה האחרונה לחייו, בכל פעם שהרב שנוולד היה מגיע אליו עם התלמידים, היה הרב שפירא שואל: "אתם רואים כאן מלאכים?! יש כאן מלאכים!".