"טוב לחיות בעד ארצנו". את המשפט הזה אמר גיא יעקב נזרי לתלמידים שהגיע לפגוש בעיצומה של המלחמה, כפרפרזה על המשפט המזוהה עם טרומפלדור.
טליה בן סבו, המורה שהזמינה אותו לבית הספר, צילמה אותו. אז היא עוד לא ידעה שהסרטון יהפוך לאחד הזיכרונות המזוהים איתו ביותר, ושהמשפט יהפוך לסטיקר ולמעין צוואה של אדם שאהב את החיים.
"גיא מאוד מאוד האמין בחיים, מאוד אהב את החיים", מספרת בן סבו. "הוא אמר: אנחנו פה בשביל לחיות, לא בשביל למות". חודשים אחר כך הוא נפצע אנושות בעזה, לאחר שניסה להציל את חייליו מתוך הטנק שנפגע. אחרי עשרה ימים שבהם נאבקו הרופאים על חייו, הוא מת מפצעיו.
אבל הסיפור שבן סבו מבקשת לספר לתלמידיה אינו סיפור על מותו. הוא סיפור על החיים שהשאיר אחריו.
הקשר בין השניים התחיל כעשור קודם לכן, הרחק מהמלחמה. בן סבו הגיעה לשירות לאומי בעתלית במסגרת גרעין בני עקיבא ושימשה רכזת נוער. נזרי היה אז נער ומדריך בסניף המקומי לצד אחותו התאומה תמר.
כבר ביום שבו הגיעו בנות השירות לעתלית התקבלה שיחת טלפון ממספר לא מוכר. בצד השני היה גיא, שרצה לדעת מתי יוכל להגיע ולעזור. זו הייתה, מבחינת בן סבו, תמצית של משהו שילווה אותו גם בשנים הבאות: השאלה איפה צריך אותו ומה הוא יכול לעשות.
בשנה שבה עבדה לצדו הכירה לדבריה שני צדדים באישיותו. מצד אחד היה נער רציני שלוקח על עצמו אחריות, ומצד שני "גיא השטותניק, גיא הילד", זה שרואה את האנשים סביבו ורוצה לוודא שכל אחד מרגיש בנוח ושייך. "תמיד שואל איפה לעזור ומה לעשות", היא נזכרת.
אחרי השירות נפרדו דרכיהם במידה מסוימת. הקשר נשמר, אך הפך לפחות רציף - ברכות בחגים, ביקורים ועדכונים מרחוק. בינתיים נזרי התגייס לשריון. לדברי בן סבו, זה לא היה המסלול הראשון שעליו חלם, אבל מרגע שהגיע אליו התייחס אליו כאל משימה.
"הוא לא הסתפק בלהיות לוחם. הוא תמיד קדימה: איפה אני יכול עוד? מה אני יכול להשתפר? איפה אני יכול לקדם ולהתקדם?". בהמשך יצא לקצונה, יחד עם אחותו התאומה תמר, שהייתה קצינה בחיל החינוך. השירות הצבאי, מספרת בן סבו, הפך מבחינתו למסלול חיים ולשליחות.
ואז הגיעה המלחמה.
באותה שבת באוקטובר, נזרי לא המתין שיקראו לו. לדברי בן סבו, הוא יצא לאזור הדרום, הצטרף ללחימה והתקדם לעבר אזור המסיבה. במוצאי אותה שבת היא עברה בראשה על האנשים שהיא מכירה שנמצאים בלחימה ושלחה לו הודעה. במשך כמה ימים לא קיבלה תשובה.
כשהתשובה הגיעה, היא נשאה בדיוק את הרוח שאפיינה אותו מבחינתה. הוא שלח תמונה שלו מפויח, עם מסר מרגיע: הכול בסדר, אין מה לדאוג, נלחמים.
באותם ימים בן סבו כבר הייתה מורה ורכזת חברתית בחטיבת ביניים בחיפה. בבית הספר היא פגשה ילדים בתוך מציאות מטלטלת - בני משפחה במילואים, הורים ואחים בחזית, אנשים מוכרים שנפלו. "הילדים שבורים", היא מתארת. מנגד, בשיחות עם גיא היא קיבלה פעם אחר פעם את אותו מסר: "אנחנו נלחמים, מה אתם דואגים? הכול בסדר".
באחת היציאות שלו מעזה ראתה סטורי שהעלה. שוב היה שם החיוך הגדול, ובדיוק את החיוך הזה היא רצתה להביא לתלמידים. "אמרתי לו: תקשיב, צריך להביא את הרוח הזאת לעורף. אנחנו בקריסה, אנחנו לחוצים ובוכים, וצריך את הרוח הזאת".
התשובה שלו הייתה פשוטה: תגידי מתי.
בן סבו עוד לא הייתה בטוחה שזה באמת יקרה. היא שלחה לו כמה תאריכים אפשריים, והוא הודיע לה: "מחר אני אצלך".
הוא הגיע לבית הספר במדי קצין ועם נשק. בן סבו ניסתה להכין אותו מראש, להסביר מה מתאים לספר לילדים ואיך לדבר איתם באופן שיחזק ולא יכביד. מהר מאוד היא הבינה שאין צורך. "עצם הנוכחות של חייל במדים, במדים של קצין, עם נשק, פתאום הכניסה רוח אחרת לבית הספר - שיש על מי לסמוך".
המפגש תוכנן בתחילה לשכבה אחת. אבל בן סבו ראתה את הצמא של התלמידים ואת האופן שבו הם מגיבים לדבריו וביקשה ממנו להישאר. מבחינתה הוא היה בחופשה, ולכן ניסתה שלא להעמיס עליו. רק מאוחר יותר, כשהגיעה לשבעה, אמו סיפרה לה מה היא לא ידעה באותו יום: נזרי ויתר על זמן שתכנן לבלות עם בת זוגו כדי להגיע לבית הספר, ובאותו ערב כבר חזר לצבא.
"מבחינתו, באותו רגע, ברור - אין משימה יותר חשובה מזה", היא אומרת.
באותו ביקור צילמה את הסרטון שבו אמר "טוב לחיות בעד ארצנו". מבחינתה המשפט התאים בדיוק לאדם שהכירה. הוא לא דיבר על הקרבה מתוך משיכה אל המוות, אלא מתוך אהבת החיים - הארץ, המשפחה, החברים, האוכל, הריקודים והשמחה. "אנחנו פה בשביל לחיות, לא בשביל למות", היא מסכמת את המסר שהותיר.
בהמשך יצא נזרי לפקד על טירונים, ולאחר מכן שב ללחימה בעזה. יומיים לפני הפציעה הקשה שלו נפגע מרסיס בכתף. לדבריה, ביקשו לפנות אותו, אך הוא סירב: הוא טופל במקום וביקש להישאר עם חייליו.
יומיים לאחר מכן יצא הכוח לפעילות מבצעית. הטנק של נזרי, שהיה בראש הכוח, נפגע. בן סבו מספרת כי הוא יכול היה לצאת ולהציל את עצמו, אך חזר פנימה בניסיון להציל את החיילים שלו.
עבורו הם לא היו רק פקודים. הוא כינה אותם "היהלומים שלי".
הוא ניסה לחלצם, וכשלא הצליח יצא מהטנק ופונה לקבלת טיפול. גם ברגעים האלה, מספרת בן סבו, הוא ביקש לעצור ולומר כמה מילים. הוא דיבר על הגאווה בחייליו ובעם, על המלחמה ועל הביטחון שהכול יהיה בסדר. אחר כך הורדם.
במשך עשרה ימים נאבקו על חייו. "המון המון המון תפילות", מתארת בן סבו. "עם ישראל התפלל". בסופו של דבר נזרי מת מפצעיו.
עבור בן סבו, האבל הפך כמעט מיד לעשייה. "כשאני באבל ובקושי, אני פועלת. זאת דרך הפעולה שלי", היא מסבירה.
בבית הספר שבו לימדה הקימה עם התלמידים קבוצת מנהיגות בשם "שגרירי החיוך של גיא נזרי". אלה היו אותם תלמידים שפגשו אותו חודשים קודם לכן, וכעת נאלצו להתמודד עם העובדה שהחייל שנכנס לכיתה, חייך אליהם והשרה עליהם ביטחון - נפל.
"פתאום הגיבור שלהם, שהם פגשו לפני שבעה חודשים, נופל", היא אומרת. "איך מתמודדים עם זה? לנוער זה לא קל".
התלמידים עצמם ביקשו לפעול. הם למדו על נזרי, סיפרו את סיפורו וניסו להפוך את הערכים שזיהו בו למעשים. גם מנהג קטן שלו הפך לחלק מההנצחה: "מסדר חיוך". לדברי בן סבו, בכל בוקר היה נזרי פותח עם חייליו בשתי דקות של חיוך וצחוק לפני תחילת היום.
"כי מה אנחנו אם לא באנו בשביל לחיות וליהנות", היא מסבירה את הרעיון. "רק כשאני יכול לחייך, אז אני יכול להתחיל את היום שלי ויכול להתחיל לפעול".
כשעברה בהמשך ללמד בבית ספר לחינוך מיוחד התנהגותי-רגשי בזיכרון יעקב, לקחה איתה גם את הסיפור של גיא. עוד לפני שהתלמידים נכנסו לכיתה בתחילת השנה, היה לה ברור שהוא יהיה נוכח בה.
על אחד הקירות הציבה את המשפט שלו, תמונות שלו ושל חיילים נוספים ומילים שהותירו אחריהם. באחד השיעורים הראשונים אמרה לתלמידים: "יש לכם פה עוד חבר בכיתה. חבר לא נוכח, חבר שהוא נוכח בדרכים שונות ומשונות, אבל הוא פה, הוא חבר שלכם".
המטרה שלה לא הייתה לבקש מהילדים לאמץ דמות שלמה, אלא לאפשר לכל אחד לבחור מתוכה משהו שמתאים לחייו. אחד בחר בכיבוד הורים, אחר באהבת אחים, תלמיד אחר בנדיבות ואחר בהכרת הטוב.
מתוך העבודה הזאת נולד לבסוף הספר "היהלומים של גיא".
בן סבו מתעקשת על תיקון חשוב כשהיא מוצגת כמחברת שלו: "לא אני כתבתי את הספר. התלמידים שלי כתבו אותו".
תשעה תלמידים מבית הספר היו שותפים ליצירה. הם עבדו על התמונות, הניקוד, העיצוב והפרטים הקטנים, כל אחד בהתאם ליכולותיו. אביה של בן סבו סייע בעריכה. עבור תלמידים שמתמודדים ממילא עם מציאות מורכבת, היא ראתה ברצינות שבה לקחו את המשימה הישג בפני עצמו.
שם הספר מחזיר אל הדרך שבה נזרי ראה את החיילים שלו. "מה קורה להם, היהלומים שלי?", היה שואל, לדברי בן סבו. הוא דאג שיגיעו הביתה, שיהיה להם היכן להיות בשבת ושלא יישארו מאחור. כמפקד, היא מספרת, ביקש דווקא את מי שזקוקים ליותר עזרה: "תביאו לי את הכי קשים. תביאו לי את מי שהכי צריך את העזרה שלי".
מבחינתה, האמירה הזאת חושפת משהו עמוק בדמותו. "הוא היה מחנך בנפש שלו. גיא היה מחנך לגמרי".
לכן "היהלומים של גיא" אינם רק החיילים שעליהם פיקד. בספר הפכו היהלומים לערכים שהשאיר אחריו: אהבת הארץ והמשפחה, כבוד לאחר, הכרת הטוב והכרת תודה. הספר אינו עוסק במותו של נזרי. למעשה, לדברי בן סבו, המוות אינו מוזכר בו כלל.
זו הייתה בחירה מכוונת. "אנחנו רוצים דווקא לחזק ולשמור את החיים", היא אומרת. "להגיד שבסוף הוא חי עכשיו איתנו, פה, דרכנו, ולנו יש את החובה והזכות לקחת אותו איתנו בדרך".
הספר הודפס עבור התלמידים ועבור משפחתו של נזרי, שהייתה מעורבת בתהליך, אך בשלב זה לא הופץ בחנויות. אולי בעתיד, אומרת בן סבו, יחליטו להפיץ אותו לקהל רחב יותר. בינתיים הוא נשאר קודם כול יצירה של הילדים - הדרך שלהם להתמודד עם אובדן של אדם שפגשו בחיים, לא רק בתמונה על קיר זיכרון.
וכך, המשפט שנזרי אמר באותו ביקור בבית הספר מקבל משמעות נוספת. "טוב לחיות בעד ארצנו" אינו רק זיכרון מצולם של קצין שיצא מעזה כדי לדבר עם תלמידים. עבור בן סבו ותלמידיה הוא הפך לדרך ההנצחה עצמה: לא להתמקד ברגע שבו חייו הסתיימו, אלא במה שאפשר לקחת מהם אל החיים שנמשכים.