"אולי בעצם עדיף שלא יחזור. אני כבר יודעת להסתדר לבד". את המשפט המטלטל הזה, מספר שאול עקביה, הוא שומע כיום ממשפחות מילואים. לא ממשפחות שהיו במשבר עוד לפני המלחמה, אלא דווקא ממשפחות "הכי רגילות, הכי נורמטיביות" - כאלה שכבר תקופה ארוכה חיות בין צווי מילואים, פרידות וחזרות הביתה.
אם בתחילת המלחמה השאלה הייתה איך לעזור למילואימניק לחזור למשפחתו, היום, אומר עקביה, מתברר שהחזרה עצמה עלולה להיות מורכבת. הבית השתנה, הילדים התרגלו למציאות אחרת, בן או בת הזוג למדו להסתדר לבד - וגם האדם שחוזר מהחזית כבר אינו בהכרח אותו אדם שיצא ממנה.
עקביא, טייס בדימוס ומנהל בית ספר לשעבר, הוא מייסד עמותת "הבית - ליווי והעצמת משפחות". העמותה פועלת כבר כעשור, אך מאז 7 באוקטובר מתמקדת במידה רבה במשפחות מילואימניקים ואנשי קבע. כ-450 מתנדבים מלווים את המשפחות במשך כחצי שנה, בבית או בזום, ומתמקדים לא רק בחייל או בבן הזוג שנותר מאחור - אלא בתא המשפחתי כולו.
"אנחנו לא עושים את זה רק כדי לחבק את המשפחות האלה", הוא אומר. לדבריו, לצד המענקים, הנופשים והמחוות, נדרש טיפול עמוק יותר בהשלכות שהשירות הממושך משאיר בבית: בזוגיות, בהורות, בפרנסה ובחלוקת התפקידים.
אחד הסיפורים שנחרתו בו הוא של אב ששירת במשך חודשים כמפקד בעזה. כשהגיע לפגישת ההיכרות עם העמותה, הוא תיאר בשביעות רצון את המשפחה שמחכה לו בבית. אשתו ראתה מציאות אחרת לגמרי.
הילד הקטן, שהיה קשור מאוד לאביו לפני המלחמה, כבר כמעט לא עזב את אמו. כשהוא ראה את אביו במדים, הוא התרחק ממנו. מבחינת הילד, המדים קיבלו משמעות אחת: אבא שוב הולך.
זה, מבחינת עקביה, אחד הפערים הכואבים שנוצרים בשירות ממושך. החייל חוזר ומצפה למצוא את הבית שהשאיר, אבל הבית למד בינתיים לחיות בלעדיו. לפעמים הוא למד זאת טוב מדי.
"אם פעם הבקשה הייתה: בוא נעזור לגבר שלך לחזור הביתה מהמילואים הארוכים שלו", הוא אומר, "היום אנחנו שומעים קולות כמו: אולי בעצם עדיף שלא יחזור, אני כבר יודעת להסתדר לבד".
הליווי שמציעה העמותה אינו טיפול פסיכולוגי או זוגי. "אנחנו לא במקום פסיכולוגים, כי אנחנו לא. אנחנו לא במקום מטפלים זוגיים, כי אנחנו לא", מדגיש עקביה. לעיתים המלווים משמשים גשר למשפחות שעדיין אינן מוכנות לפנות לטיפול מקצועי, ובמקרים שבהם מתברר שנדרשת עזרה עמוקה יותר הן מופנות לגורם המתאים.
את מטרת הפעילות הוא מנסח כך: "אנחנו מטפלים בטראומה כדי שלא תהפוך לפוסט־טראומה".
הקשיים אינם נעצרים בזוגיות ובהורות. גם החזרה לעבודה יכולה להפוך למשבר. אדם שהיה ראש צוות בהייטק לפני המלחמה עשוי לחזור אחרי חודשים בשטח ולגלות שהוא כבר אינו מסוגל לשבת מול מחשב כפי שעשה בעבר. השאלה אינה רק איזו עבודה מחכה לו, אלא אילו חיים הוא רוצה עכשיו.
ובתוך כל אלה, עקביה מצביע על אוכלוסייה נוספת שנותרה במידה רבה מחוץ למענים הקיימים: המילואימניקים הרווקים. צעירים בני 24 ו-25, שבשנים שבהן היו אמורים ללמוד, להתחיל קריירה ולבנות זוגיות, עוברים מסבב מילואים אחד לאחר.
כשמילואימניק נשוי חוזר, בדרך כלל יש בבית מישהו שמחכה לו. רווק עשוי לחזור לדירה ריקה. "ההד היחידי זה ארבעה קירות", מתאר עקביה.
דווקא הרווקים עלולים גם להמשיך ולשאת בנטל משום שהם מתחשבים בחבריהם הנשואים. לזה יש אישה וילדים, ולכן הם נשארים עוד קצת. אחר כך מגיע עוד צו ועוד סבב, ובהדרגה השירות הופך למציאות החיים המוכרת ביותר שלהם. עקביה אומר שהעמותה עדיין אינה ערוכה לתת להם מענה מלא, אך הנושא נמצא על הפרק כחלק מהתרחבות הפעילות.
גם היקף הביקוש גדל במהירות. לדברי עקביה, בשנת 2025 ליוותה העמותה 220 משפחות, ואת השנה הנוכחית היא צפויה לסיים עם כ-600. בהמשך היא מבקשת להגיע ליכולת ללוות כ-2,000 משפחות מדי שנה.
מאחורי המספרים נמצאות משפחות שלעתים נראות מבחוץ מתפקדות לחלוטין - עבודה, ילדים, בית ושגרה. אלא שאחרי חודשים ארוכים של שירות, המציאות בתוך הבית יכולה להיות שונה לגמרי.
כי החזרה מהמילואים אינה תמיד חזרה למה שהיה. לפעמים אב מגלה שהילד שהיה צמוד אליו נרתע מהמדים שלו. לפעמים בת הזוג כבר התרגלה לנהל הכול לבדה. ולפעמים שני בני הזוג צריכים ללמוד מחדש איך להיות משפחה. דווקא שם, אחרי החיבוקים, המענקים והמחוות, נמצאת מבחינת עקביה המשימה הגדולה: לעזור למי שיצאו להחזיק את החזית לשמור גם על הבית.