דורון שפע היה אמור להניף את הגביע לבד. לפחות כך עדי גורדון תכנן את זה. עוד לפני המשחק הבטיח גורדון לחברו הוותיק שאם הפועל ירושלים תעשה את הבלתי צפוי ותנצח את מכבי תל אביב ביד אליהו, הרגע הגדול יהיה שלו.
"הבטחתי לדורון: 'היום אתה תניף את הגביע'", סיפר גורדון. "דורון הוא חבר של 40 שנה. בן אדם נדיר, טוב לב, וגם מבוגר ממני. מגיע לו להניף את זה".
אבל כשהגיע הרגע, שפע סירב לקבל את הבמה לבדו. "הוא היה צריך להניף את זה לבד, אבל הוא גרר אותי איתו", נזכר גורדון. "זו אחווה. הוא סחב אותי פיזית. בלית ברירה הלכתי איתו. זה רגע שמשקף את האחווה והחברות, גם בינינו וגם בקבוצה. הייתי לוקח את כולם לשם איתי".
שנים אחרי אותו רגע, גורדון עדיין מדבר עליו לא כסיפור על גביע, אלא כסיפור על שותפות. למעשה, זו התפיסה שעוברת כחוט השני כמעט בכל מה שהוא אומר על הקריירה שלו: ככל שהזיכרון גדול יותר והזרקור מופנה אליו חזק יותר, כך הוא מבקש להזיז אותו אל האנשים שהיו לצדו.
גורדון, מהשחקנים הגדולים בתולדות הכדורסל הישראלי ומי שמזוהה עם שנות הפריצה הגדולות של הפועל ירושלים, ממעט להתראיין. הפעם הוא התיישב לשיחה בת 48 דקות עם שרית זוסמן, אמו של בן ז"ל, שנפל בעזה במהלך מלחמת חרבות ברזל והיה אוהד הקבוצה, במסגרת הפודקאסט של מיזם "הדיבור" וקמפיין "מדברים אחרת".
השיחה אמנם יצאה מהכדורסל, אבל שוב ושוב חזרה אליו כדי להסביר משהו רחב יותר. סלי ניצחון, הפסדים, חברויות, יריבות והקשר המיוחד עם הקהל הפכו אצל גורדון לדוגמאות לתפיסת עולם שמבקשת להחליף את ה"אני" ב"אנחנו".
"מאוד מעריצים ומוקירים את קולע סל הניצחון. תמיד זה ככה", אמר. "הוא הופך להיות העניין. זכיתי לעשות כמה כאלה. אבל אני יודע שאם מישהו לא היה מוסר לי את הכדור, אז הוא לא היה בידיים שלי לקלוע אותו. ואם מישהו לא היה מוסר אותו למי שמסר לי את הכדור וכן הלאה - שותפים כולם לדבר הזה".
מבחינתו, ההתמקדות באדם שקלע את הסל האחרון עלולה להחמיץ את מה שאפשר את הרגע מלכתחילה. הכדור שהגיע לידיים הנכונות בשנייה הנכונה עבר בדרך שרשרת של אנשים. ניתוק של חוליה אחת משנה את התמונה כולה.
"מי יותר חשוב? תיקח חוליה אחת, תנתק אותה", אמר. "האחדות מתקיימת כל הזמן. אי אפשר לברוח מאחדות. אנחנו כל הזמן באחדות - השאלה היא במה אנחנו מזינים אותה".
אחד הזיכרונות שבהם התפיסה הזאת התחדדה עבורו הגיע דווקא בהפסד. במשחק השני בגמר הפלייאוף של 1997 הפסידה הפועל ירושלים למכבי תל אביב 90:87. גורדון החטיא זריקה שיכלה לשנות את סיום המשחק, אבל הקהל הירושלמי נשאר והריע לו.
גם כשהוא חוזר אל הרגע הזה, הוא אינו מדבר על תחרות במונחים של מלחמה. להפך.
"בתוך המשחק אתה מאה אחוז שם. אני מאוד אוהב לנצח, מאוד תחרותי", אמר. "אבל אני לא בתדר של מלחמה ולא בהכנעה. אני ביצירה, בעשייה. משחק זה עונג, לא מלחמה".
ההבחנה הזאת חשובה לו. הרצון לנצח אינו מחייב, מבחינתו, לראות באדם שמולך אויב. גם אחרי הפסד כואב למכבי, הוא יכול היה להסתכל לצד השני ולראות אנשים שגדל איתם ושיחק לצדם.
"הפסדנו את המשחק, אוקיי? מי ניצח? חברים שלי ממכבי, חברי נפש שלי. גדלתי איתם, שיחקתי איתם בנבחרת. אז הם ניצחו, אוקיי".
מהמגרש עברה השיחה אל החברה הישראלית. אותו רעיון שלפיו אדם אינו פועל בחלל ריק קיבל אצל גורדון משמעות רחבה יותר: לא רק פעולה משפיעה על הסביבה, אלא גם האופן שבו אדם מדבר וחושב.
"בעולם של מדינת ישראל זה הרבה יותר משמעותי", אמר. "כל אינדיבידואל מייצר פה משהו. כל אחד משפיע באופן ישיר על הקיום שלנו פה, לא רק במעשים שלו אלא גם במילים שלו, בדיבור שלו ובדיבור הפנימי שלו".
"מי שחושב שהוא חושב לעצמו איקס וזה לא משפיע על הסביבה - טעות בידו".
השיחה עם זוסמן נערכה במסגרת פעילות מיזם "הדיבור", שבו היא שותפה, וקמפיין "מדברים אחרת". עבור גורדון, הדרישה לשנות את השיח אינה יכולה להישאר מופנית כלפי חוץ. היא מתחילה באדם עצמו ובאחריות שהוא מוכן לקבל על מה שהוא מביא אל המרחב המשותף.
"החברה ממה היא בנויה? קהילה ממה בנויה? מאינדיבידואלים", אמר. "קהילה לא יכולה לעשות שינוי, מדינה לא יכולה לעשות שינוי, עם לא יכול לעשות שינוי, קבוצה לא יכולה לעשות שינוי, משפחה לא יכולה לעשות שינוי. רק אינדיבידואל יכול לעשות שינוי".
השינוי הקולקטיבי, לפי התפיסה הזאת, מגיע רק לאחר שאנשים בודדים משנים את חלקם. "כשמסה של אנשים עושה שינוי - משתנה המרחב, משתנה הקהילה, משתנה הקבוצה", אמר. "בסופו של דבר זו אחריות אישית מוחלטת. אין את מי להאשים. אתה קח אחריות על מה שאתה מייצר, על הכוונות, על הדיבור שלך, ובטח אם אתה עומד על במה".
אצל גורדון, ה"ביחד" הזה אינו רעיון שנולד בדיעבד. הוא נמצא גם בזיכרונות הגדולים ביותר מהקריירה שלו, ובהם סל הניצחון בגמר גביע המדינה ב-1996 מעל טום צ'יימברס - אחד הרגעים שהפכו מזוהים איתו יותר מכל.
גם כאן, כשהסיפור לכאורה כולו שלו, הוא מתעקש שהוא לא היה לבד.
"האוהדים נכחו בי בסל הניצחון", אמר. "בחוויה שלי, השחקן ששמר עליי בגביע הראשון היה מול 6,000 אוהדים, לא מולי. זו החוויה שבי".
זו אולי הדרך המדויקת ביותר להבין כיצד גורדון מביט על הרגעים שבהם אדם אחד הופך לגיבור: מבחוץ רואים שחקן אחד עם הכדור ביד; מבפנים, הוא מתאר קבוצה, קהל, שרשרת מסירות וחברים שנמצאים איתו באותו רגע.
אותה תפיסה הובילה אותו גם לקחת משפט מוכר מתוך "יש בי אהבה והיא תנצח", שכתב ארקדי דוכין ושר אריק איינשטיין, ולשנות בו מילה אחת. ה"בי" הפך ל"בנו".
"אני הפכתי את זה ל'יש בנו אהבה והיא תנצח'", הסביר. "כי זה אנחנו, אנו. כי תמיד זה אנו. כי בכולנו יש אהבה".
עבורו, זו אינה רק סיסמה. כפי שסל ניצחון אינו שייך רק ליד שקלעה אותו, וכפי שגביע אינו חייב להיות מונף בידי אדם אחד, גם אהבה אינה עניין שמסתיים בגבולותיו של היחיד.
"אהבה זו לא פעולה, זו לא משימה", אמר גורדון. "זו פריחה פנימית. כשיש בי אהבה לעצם קיומי בלי סיבה - הגעתי. ניצחתי. ועם זה אני רוצה לעשות את כל הפעולות שלי".