אופיר אנגלסמן מכיר היטב את הרגע שבו דיווח על פיגוע הופך באחת לאישי. לפני כשנה וחצי הוא עצמו נפצע באורח קשה בפיגוע דריסה בדרום הר חברון.
בשבוע שעבר, כששמע על פיגוע נוסף ועל לוחם שנפצע בו, נסיבות האירוע החזירו אותו מיד לאותו יום. זמן קצר לאחר מכן גילה שהפצוע הוא נריה לייטר - חבר ילדות שלו.
הבוקר (חול המועד סוכות) הגיע אנגלסמן למחסום שבו נפצע לייטר, לוחם המילואים ובנו של שגריר ישראל בארצות הברית יחיאל לייטר. הוא הגיע כדי לחזק את הלוחמים המוצבים במקום, להתפלל להחלמת חברו - וגם להשמיע קריאה לשינוי מדיניות מערכת הביטחון ביהודה ושומרון.
"הגענו לכאן היום בחול המועד סוכות, למחסום שבו אירע בשבוע שעבר הפיגוע שבו נפצע חברנו, גיבור ישראל נריה לייטר", אמר בשיחה עם ערוץ 7. "אנחנו מתפללים להחלמתו, שיתעורר ויקום במהרה".
עבור אנגלסמן, המראות והפרטים מהפיגוע לא היו רק מוכרים. לדבריו, הם הציפו מחדש את האירוע שבו הוא עצמו נפצע קשה. "שמעתי על הפיגוע בערך שעה אחרי שזה קרה. זה החזיר אותי בדיוק לאירוע שלי", סיפר. "זה אחד לאחד האירוע שקרה לי. לצערי, המקרה שלו הרבה יותר קשה, אבל זה ממש החזיר אותי לשם. הזדהיתי איתו והרגשתי אותו כאילו זה קרה לי באותו הרגע".
ואז הגיעה גם ההבנה מיהו הפצוע. אנגלסמן ולייטר הכירו שנים קודם לכן, עוד כתלמידים בשילה. הזיכרונות שלו מלייטר אינם משדה הקרב או מהמחסום, אלא דווקא מימי בית הספר ומהפסקות שבהן שיחקו יחד.
"את נריה הכרתי ביסודי ובחטיבה בשילה. הוא למד שנה מעליי. שיחקנו כדורסל ביחד בהפסקות", סיפר. "הוא בחור מאוד חיובי ושמח. הכרתי גם את אח שלו, משה, זכרונו לברכה. משפחה מיוחדת".
החיבור בין הטראומה האישית לבין הפגיעה בחבר הילדות הפך, לדבריו, את הידיעה לקשה במיוחד. "לא רק שחוויתי עוד פעם את הפיגוע שלי, זה גם מישהו שאני מכיר. הלב שלך נופל במקום. מיד התחלתי לחשוב איך אני הולך לפעול ומה אפשר לעשות כדי שאירועים כאלה לא ימשיכו לקרות".
מתוך התחושות האלה מבקש אנגלסמן להפנות כעת את הדיון מהפיגוע עצמו אל המדיניות הביטחונית ביהודה ושומרון. הוא דוחה את התפיסה שלפיה אירועים שמבוצעים בידי מפגע יחיד הם איום שקשה למנוע מראש, וטוען כי נדרשת גישה התקפית ויוזמת יותר.
"כל הזמן אומרים לנו 'מפגע בודד', 'מחבל בודד', ושאין מה לעשות עם זה. אני לא מקבל את זה", אמר. "אנחנו לא צריכים רק להגן על עצמנו. אנחנו צריכים לעבור להתקפה".
הקריאה שלו אינה מסתכמת, לדבריו, בשיפור ההגנה על החיילים במחסומים. מבחינתו, השאלה היא מה קורה עוד לפני שהמחבל מגיע אליהם. "אנחנו לא צריכים לחכות שזה יקרה. אנחנו צבא ואנחנו צריכים ליזום".
אנגלסמן מפנה את הדרישה הזאת גם כלפי הדרג המדיני. "אנחנו דורשים ממערכת הביטחון, מראש הממשלה ומשר הביטחון לפתוח במלחמה ביהודה ושומרון ולטפל במחבלים, בדיוק כמו שצה"ל יודע לטפל במחבלים בעזה ובלבנון".
בשיחות שקיים עם אנשי המילואים המשרתים באזור, הוא אומר, פגש מוטיבציה גבוהה - אך גם זיהה, לתחושתו, פער בין הרצון של הלוחמים בשטח לבין המדיניות שמוכתבת להם.
"הקצין והחיילים פה מאוד חדורים, אבל אני עדיין מרגיש שיש פער בין השטח לדרג שמעליו. יש פער ברצון ליזום", אמר. "אני זוכר את זה גם אצלי בשירות. אנחנו כל הזמן רצינו ליזום".
הדברים נאמרים בזמן שאנגלסמן עצמו עדיין רחוק מסיום ההתמודדות עם הפיגוע שעבר. שנה וחצי אחרי שנפצע קשה, השיקום ממשיך להיות חלק מחייו, והוא עדיין מאושפז. בחצי השנה האחרונה, לדבריו, עבר שני ניתוחים נוספים בניסיון לשוב וללכת ככל שניתן.
"אני עדיין בשיקום ועדיין מאושפז", סיפר. "אמנם עברתי לאיכילוב, אבל עברתי עוד שני ניתוחים בחצי השנה האחרונה כדי לחזור ללכת עד כמה שאפשר. בעזרת השם אני אחזור ללכת, אבל השיקום נמשך".
דווקא מתוך ההתמודדות האישית שלו הוא מבקש להפנות את תשומת הלב גם לפציעות שקשה יותר לראות. מאחורי הפגיעות הגופניות, הוא אומר, נמצאת לא פעם גם התמודדות נפשית ממושכת.
"צריך לזכור ולהבין שיש לנו המון חיילים שפצועים בנפש, וכמובן כל מי שפצוע בגוף נפגע גם בנפש. בעזרת השם צריך להתפלל לכל חייל כזה לרפואת הנפש ולרפואת הגוף".
כך, בעוד השיקום שלו עצמו עדיין נמשך, בחר אנגלסמן להגיע דווקא אל המקום שבו נפצע חבר ילדותו. עבורו, החזרה למחסום שבו התרחש פיגוע דומה לזה ששינה את חייו אינה רק מחווה ללייטר, אלא גם המקום שממנו הוא מבקש להשמיע את המסר שלו.
"זה או שאנחנו נחיה פה עם אויב שרוצה לפגוע בנו, או שאנחנו נפעל מולו", סיכם. "אנחנו בעלי הבית פה. זה הבית שלנו. עם ישראל חי".