גדלתי והתחנכתי במגזר הציוני-דתי, מינקות ועד סוף ההסדר. על אף שכבר עשרים וחמש שנה אינני חלק ממנו, עד לא מזמן, כשפגשתי אדם חובש כיפה סרוגה, חשתי אליו קרבה מיידית.
אינטימיות של מי שצמחו באותה ערוגה - בפתח תקווה או בבית גמליאל. גדלנו באותם מוסדות, דיברנו בשפה של בני עקיבא, התפללנו באותם ניגונים וספגנו את אותם ערכים.
ה'מקף' נדרש להכריע
בציונות-הדתית שבה גדלתי, ה'מקף' היה זהות ואידיאולוגיה. חיבור בין ציונות לדתיות, גשר בין חילונים לדתיים, שילוב בין ערכים מודרניים לקיום המצוות. אמנם, היו במקף הרבה סתירות אבל כקבוצת מיעוט קטנה ובעלת השפעה מוגבלת, היינו פטורים מלתת להן תשובה. אבל היום הציונות הדתית אינה עוד כוח נלווה במפעל הציוני. אתם כוח מוביל. שיעור נציגי המגזר בכנסת, בפיקוד הצבא, באקדמיה ובמשק גבוה לאין ערוך מחלקכם באוכלוסייה. זהו סיפור הצלחה.
אלא שעם ההובלה נדרשת גם הכרעה. בניגוד לשמאל המובהק או לציבור החרדי, שאינם נדרשים להכרעה פנימית בין ערכים מתנגשים אלא חותרים לניצחון פוליטי של השקפתם, אתם ניצבים מול שלוש הכרעות המבטאות את המתח שתמיד היה במקף. הבחירות הקרובות יחייבו אתכם להשיב, והתשובה תשפיע על כולנו.
הפן הראשון: יהדות במדינה מודרנית
הברית עם החרדים היא הביטוי המובהק לשאלת מקומה של הדת במדינה. העימות עם החרדים הוא כמובן בשאלת הגיוס, אבל זו מקפלת בתוכה את השאלה כיצד לשלב חיים דתיים במדינה מודרנית. השאלה הזו באה לידי ביטוי בסביבה הצבאית, למשל בשילוב של נשים במערך הלוחם של צה"ל, אבל היא רלוונטית למגוון רחב של נושאי ליבה מהותיים החל מתחבורה ציבורית בשבת ועד לפעילות של גרעינים תורניים בשכונות חילוניות.
הפן השני: יחס לחברה הליברלית
עד לא מכבר חייתם בתוך מסגרת ליברלית-דמוקרטית מובנת מאליה. כעת יש לכם כוח לשנותה, ועליכם להכריע עד כמה אתם מאמינים בערכי המודרניות. השאלה אינה רק תיאורטית, אלא יש לה ביטוי רגשי חד: האם אתם רוחשים כבוד לערכי הציבור החילוני-ליברלי ורואים בו שותף? האם אתם מאמינים באותנטיות של זהותו היהודית? ובסופו של דבר - האם הפער ביניכם לבין החילונים הליברלים גדול מן הפער שביניכם לבין מי שהכתירו עצמם כמייצגיכם: רוטמן, סמוטריץ' ובן גביר?
הפן השלישי: אדם שנברא בצלם?
המבחן הקשה מכולם הוא היחס לאומות העולם ובפרט לפלסטינים. מאז השביעי באוקטובר הוא מתמצה בשאלה אחת: האם, על אף שהם אויב מר, אנו מסוגלים עדיין לראות בהם בני אדם שנבראו בצלם? השאלה מתחדדת מול האלימות של מיעוט קיצוני. אני בטוח שהרוב המוחלט בציונות הדתית מגנה אותו, אך קשה להתעלם מן הזיקה הרעיונית בין מפעל החוות והמאחזים לבין התודעה שמתוכה צומחת האלימות. השאלה היא עד כמה אתם מוכנים להישיר מבט אל הקרקע הרעיונית שבה הוא מכה שורש.
ההכרעה
כמתבונן מן הצד נדמה לי שלזרם המכריע נגד השותפות עם החילוניות הליברלית ובעד הברית עם החרדים יש כיום מוסדות, תשתית הגותית וכוח משיכה חברתי חזק ואילו לזרם השני אין רעיון מארגן, קהילה או הנהגה.
אינני יודע באיזו דרך תבחרו וכמובן אינני מבקש מכם להצביע כך או אחרת, אלא לפי מה שאתם מאמינים שיביא טוב לעתיד של כולנו. אני פונה דווקא אליכם משום שיותר מכל ציבור אחר אתם ניצבים בפני הדילמה הנוקבת ביותר, ומשום שההכרעה שלכם תשפיע עמוקות על עתידה של ישראל.לכן אני מבקש מכם: אל תפסחו על שני הסעיפים. אתם מחזיקים במושכות. תכריעו.
עמיחי פישר, מחבר הספר "מוסר תחת אש: ערכים, כוח ומאבק על ההכרה ביום שאחרי ה-7 לאוקטובר", לשעבר סמנכ"ל מדיניות רגולציה במשרד ראש הממשלה, בוגר ישיבת ההסדר עתניאל וישיבת שיח יצחק.