השבוע חל יום פטירתו של המקובל הרב מרדכי שרעבי זצ"ל, מגדולי חכמי הקבלה בירושלים ומי שדמותו נחרתה בזיכרונם של רבים.
לצד הסיפורים שנקשרו בשמו לאורך השנים, יש גם את הזיכרונות שנשמרו דווקא בתוך המשפחה - בבית, בחצר, בדרך לבית המדרש וברגעים שבהם כמעט איש לא היה נוכח. ר' בנימין שרעבי, אחיינו של הרב, שגדל בקרבתו והיה עבורו כבן, חוזר בשיחה מיוחדת לחמישה רגעים שנחרתו בו עד היום.
הקשר בין השניים היה הרבה מעבר לקשר רגיל בין דוד לאחיין. אמו של בנימין ורעייתו של הרב היו אחיות, ולרב ולרעייתו לא היו ילדים. בנימין היה בן בית אצלם, ולאחר שאביו נהרג הפכה דמותו של דודו למשמעותית עוד יותר בחייו.
אחד הזיכרונות הכואבים ביותר שלו קשור דווקא לימים שקדמו לנפילתו של אביו. לדברי בנימין, הרב הזהיר את אביו לפני שיצא למלחמה. "הוא אמר לו לא ללכת. אמר לו: 'אל תלך'", הוא נזכר. אבל האב יצא. "כשהוא הלך - הוא לא חזר. אבי הלך ולא חזר". האב הותיר אחריו שבעה ילדים, ובנימין מצא אצל דודו בית ודמות אבהית שליוותה אותו בשנות ילדותו.
הקרבה הזאת ניכרה גם בדברים הקטנים. בחג הסוכות היו בנימין ואחיו בונים את סוכתו של הרב. "אחי ואני בנינו לו את הסוכה, לא מישהו אחר", הוא מספר. הוא עצמו היה אז בסך הכול ילד, כבן שבע או שמונה. "אחי היה גדול ממני בארבע שנים. אני הייתי רק עוזר, אבל אחי היה מקצוען".
ובאותן שנים התרחש אירוע נוסף שבמשפחה זוכרים היטב. בנימין סבל מגמגום קשה. "כשהייתי קטן הייתי מגמגם, לא מדבר", הוא מספר. בני המשפחה פנו אל הרב וביקשו ממנו לראות מה ניתן לעשות עם הילד. הרב לקח את בנימין לחדר לבדו.
"אני זוכר שהכניס אותי לחדר. אני לא זוכר מזה כלום אחר כך", הוא אומר. בכל זאת, תמונה אחת מאותו מעמד נותרה חקוקה בו: "אני זוכר שאני עומד ליד הארון. הוא שם עליי את הידיים, על הראש, וזהו".
בן כמה היה? "שמונה בערך".
ומה קרה לאחר מכן? בני המשפחה מספרים שהגמגום נעלם. בשיחה המשפחתית מסכמים את הסיפור בחיוך: "מאז הוא לא מפסיק לדבר".
אבל הזיכרון המטלטל ביותר של בנימין מגיע משנים מאוחרות יותר, בזמן מלחמת יום הכיפורים. אחד מחבריו הטובים, שכונה "נורמו", לחם ברמת הגולן. במהלך המלחמה הגיעה אל בנימין הודעה רשמית וקשה שלפיה חברו נהרג.
"באו מקצין העיר והודיעו שחבר טוב שלי נהרג", הוא משחזר. עם הבשורה הקשה הוא הלך למקום הטבעי ביותר מבחינתו - לבית דודו. "באתי הביתה, אליו. איפה אני אלך? ואני בוכה, בוכה".
הרב ראה אותו ושאל: "מה קרה?" "אמרתי לו: נורמו נהרג". לדברי בנימין, תשובתו של הרב הייתה מפתיעה ונחרצת. הוא אמר לו שהחבר לא נהרג. "הוא חי, הוא נלחם", משחזר בנימין את הדברים ששמע מדודו.
כעבור זמן קצר הגיעה הודעה נוספת. "בלילה באו לבית ואמרו: טעינו. הוא לא נהרג". החבר, שהיה בתוך טנק ברמת הגולן, היה בחיים. "ועד היום הוא חי", מדגיש בנימין.
זיכרון אחר לוקח אותו דווקא אל אחד הימים הגדולים בתולדות ירושלים. לאחר שחרור העיר העתיקה והכותל המערבי במלחמת ששת הימים, ביקש הרב מרדכי שרעבי מאחיינו לקחת אותו למקום שאליו השתוקק להגיע.
"כשהיה הכיבוש אמר לי: 'בוא תיקח אותי לכותל'", מספר בנימין. "הוא היה עם אשתו בכותל. אני לקחתי אותו".
דווקא שם עשה האחיין מעשה קטן שהתברר במשך השנים כבעל ערך גדול. "בלי שהוא ירגיש, צילמתי אותו", הוא מספר. הסיבה לצילום בסתר הייתה פשוטה: "הוא לא היה מצטלם".
לדברי בנימין, התצלום מאותו ביקור הפך לאחת התמונות המוכרות של הרב. "זו אחת התמונות הבודדות שיש. בכל הספרים מופיעה התמונה שאני צילמתי".
מהכותל המשיכו השלושה להר הזיתים. "אמר לי: קח אותי לשם", הוא נזכר. הרב הגיע לאחד הקברים, התיישב בסמוך אליו והתפלל. בנימין אינו רוצה לקבוע היום בוודאות ליד איזה קבר ישב דודו, אך מעלה את האפשרות שהיה זה קברו של הרש"ש.
לצד הזיכרונות הללו, בנימין זוכר היטב גם את היחס שקיבל הרב ברחובות ירושלים. הוא מתאר כיצד כאשר דודו היה עושה את דרכו מבית המדרש לביתו ועובר בשוק, הסוחרים היו עוצרים את עבודתם לכבודו. "כשהוא עבר בשוק, כל הירקנים מפסיקים לעבוד וקדים קידה לפניו", הוא מספר. גם בתום התפילה, לדבריו, רבים היו מלווים אותו בדרכו לבית.
אבל הילד בנימין ראה משהו אחר. "הייתי יושב ורואה את כל המתפללים מלווים אותו הביתה", הוא נזכר, ואז מוסיף בפשטות: "הייתי רואה אור. אור! אתה מבין?"
שנים חלפו, הרב הזדקן ובריאותו נחלשה, אבל גם בבית החולים, מספר בנימין, המשיכו תלמידי חכמים להגיע אליו עם שאלות. באחת הפעמים היה האחיין לצדו ושמר על החדר כדי שאנשים לא ייכנסו ללא רשות.
"באו רבנים ואמרו: 'כבוד הרב, אנחנו לא מצליחים לפתור את הבעיה, ככה וככה'", הוא משחזר. בנימין ביקש את רשות דודו להכניסם, והרב הסכים. הרבנים הציגו בפניו את הסוגיה שבה התקשו.
"והוא מיד נתן להם פירוש", מספר בנימין. תגובת הרבנים היא שנחרתה במיוחד בזיכרונו: "הם נפלו לו על המיטה, נישקו לו את הרגליים ואמרו לו: 'מה נעשה בלעדיך?'". זה היה, לדבריו, בבית החולים בירושלים, לקראת סוף ימיו של הרב.
אלא שכשבנימין מדבר על דודו, לצד אותם סיפורים יוצאי דופן הוא חוזר שוב ושוב דווקא לפשטות שבה חי. ביתו של הרב לא היה בית של פאר. "שני חדרים", הוא מתאר. וכשהוא נשאל על המטבח הוא כמעט צוחק: "המטבח? כמו השולחן הזה, כל המטבח. קטן. משהו מטר וחצי".
הוא זוכר גם משפט שהרב נהג לומר לו: "תסתכל, בנימין, מה אני אוכל. תסתכל על האוכל שלי". והיה עוד משפט אחד שחזר שוב ושוב. הרב היה מביט באחיינו ואומר לו: "בנימין, אתה צדיק".
בנימין הצעיר התקשה לשמוע את המילים האלה. "אמרתי לו: איך אתה אומר שאני צדיק? אני בור ועם הארץ, אינני יודע לקרוא את מה שאתה קורא". מולו ישב דודו, שקרא ולמד ללא הרף. "כל הזמן היה קורא", הוא נזכר. "ואני בחיים לא ידעתי לקרוא את מה שהוא קורא".
אבל הרב המשיך לומר לו: "אתה צדיק". עשרות שנים לאחר מכן, נדמה שהמילים הללו קיבלו אצל בנימין משמעות מעשית מאוד. כשהוא נשאל מה לקח מדודו לחייו שלו, הוא אינו מדבר על קבלה או על מופתים, אלא על יושר.
"עד היום אני לא גנבתי אפילו ככה", הוא אומר ומדגים בידו דבר פעוט. הוא נזכר במקרה שבו לקח צרור פטרוזיליה מירקן שלא גבה ממנו כסף. מבחינתו לא הייתה אפשרות להשאיר את החוב מאחור. "פעם נסעתי מרחק עצום בשביל פטרוזיליה שלקחתי מירקן, שהוא לא לקח ממני כסף - לבוא לשלם. וככה חינכתי את הילדים שלי", הוא מסכם, "להיות ישרים. לעבוד ביושר".