במשך שנים הספיקו כמה מילים של חסן נסראללה כדי להכניס את ישראל לכוננות. נאום מבונקר בביירות, איום מרומז על יישובי הצפון או תזכורת למאות אלפי הרקטות שצבר חיזבאללה - וכל אלה הפכו לחלק ממשוואת הרתעה שהלכה והתקבעה משני צדי הגבול.
שנתיים אחרי חיסולו, המשוואה הזאת נראית אחרת לגמרי. חיזבאללה עדיין קיים, וגם הרצון שלו להשתקם לא נעלם. אבל הארגון שהחזיק במשך שנים ארסנל עצום, בנה תשתיות בדרום לבנון והכין כוחות לתרחיש של חדירה לגליל ספג מכה ששינתה, לפחות לעת עתה, את מעמדו ואת יכולותיו.
אל"מ במיל' רונן איציק, שמאחוריו שורת תפקידים וניסיון רב בלחימה בדרום לבנון, מודה שגם הוא לא צפה בתחילת המלחמה שכך תיראה התמונה.
"אני חייב להודות שלא דמיינתי שנגיע להישגים כאלה במלחמה הזו", הוא אומר. "מדובר בהישגים יוצאים מהכלל, בוודאי על רקע מה שעברנו. בעיניי מדובר בניצחון הרמטי על חיזבאללה במערכה הזו".
מבחינת איציק, דווקא הזירה הלבנונית היא המקום שבו ישראל רשמה את ההישגים המשמעותיים ביותר. לא רק בגלל מספר המטרות שנפגעו או היקף התשתיות שהושמדו, אלא משום שהמכה פגעה בשני העוגנים שעליהם נשען חיזבאללה במשך שנים: ההנהגה והיכולת הצבאית.
ובראש הפירמידה עמד, כמובן, נסראללה. מבחינתו של איציק, מי שהנהיג את חיזבאללה במשך עשרות שנים היה הרבה יותר מראש ארגון טרור לבנוני. הוא היה שחקן אזורי, בעל השפעה שחצתה את גבולות לבנון והגיעה עד לטהרן.
"נסראללה, ימח שמו וזכרו, לא היה רק מנהיג חיזבאללה אלא מנהיג אזורי בעל השפעה מאוד חזקה ועמוקה על עמי האזור", הוא אומר. "תמיד חשבנו שאיראן מנחה את חיזבאללה ומשפיעה עליו, והסתבר שההפך. מי שכיוון, תיאם ונתן השראה לאיראנים וטווה את אסטרטגיית הציר השיעי והוציא אותה לפועל היה חסן נסראללה".
לכן, מבחינתו, חיסולו לא היה רק עוד סיכול של בכיר. "החיסול המהדהד שלו הוא אחד ההישגים המשמעותיים ביותר, גם ברמה ההיסטורית".
אלא שכוחו של נסראללה לא נבע רק מהארגון שבנה סביבו. במשך השנים הוא למד היטב את ישראל, עקב אחר השיח הציבורי בתוכה והבין כיצד להפוך את החשש מחיזבאללה לכלי אסטרטגי בפני עצמו.
"מדובר במנהיג שהתעצב משנות השמונים, בעל השפעה עמוקה וראיית עולם מאוד מפוכחת", אומר איציק. "עד כדי כך שבציבור הישראלי היו רבים שהאמינו לו יותר מאשר למנהיגים הישראלים".
גם נאום "קורי העכביש", שהפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם נסראללה, לא היה בעיניו רק תעמולה.
"הוא גם צדק. כך התנהגנו", אומר איציק. "הוא זיהה את החולשה הבלתי רגילה שהקרנו. הוא ידע לשחק בזה מצוין. אמנם הוא עשה גם טעויות, אבל אסטרטגית הוא הצליח להוביל מהלכים שהקשו על ישראל והרתיעו אותה מלבצע פעולות חיוניות ומתבקשות".
במילים אחרות, חיזבאללה לא היה צריך לירות את כל מה שהיה ברשותו כדי להשפיע על ישראל. לעיתים היה מספיק להזכיר מה עלול לקרות אם יעשה זאת.
מאות אלפי הרקטות והטילים שהצטברו בלבנון הפכו במשך השנים לאיום שריחף מעל כל החלטה ישראלית הנוגעת לזירה הצפונית. החשש מהסלמה רחבה, מירי לעומק המדינה וממחיר כבד בעורף היה חלק בלתי נפרד מהמשוואה.
"חששנו ממאות אלפי הטילים והרקטות שלו, וכך הוא יצר כאן אימה ופחד", אומר איציק. "האוהל שלא נגענו בו הוא דוגמה לכך". לדבריו, היו לאורך השנים גם מקרים שבהם ישראל ניסתה לנהל את סבבי העימות באופן שימנע מחיזבאללה להרחיב אותם.
"היו מבצעים באזור הצפון שכדי לא להלהיט את חיזבאללה, דיווחנו על פגיעה בחיילים כדי לאותת לו שהוא קיבל את ההישג שלו ושלא ימשיך. עשינו דברים בלתי נתפסים בגלל הפחד מהטיפוס הזה".
איציק סבור שהחשבון עם נסראללה היה צריך להיסגר הרבה קודם. כבר במלחמת לבנון השנייה, לדבריו, הוא ראה בחיסולו יעד שהיה יכול לשנות את תמונת המערכה.
"כבר ב-2006 סברתי שאם היינו מחסלים את נסראללה זה היה ניצחון גדול במלחמה", הוא אומר. "לטעמי, זה שחיכינו עד עכשיו הייתה טעות".
אבל חיסול נסראללה, דרמטי ככל שהיה, הוא רק מחצית מהתמונה. במשך שנים בנה חיזבאללה כוח צבאי חריג בהיקפו לארגון שאינו מדינה. הוא צבר רקטות וטילים, חלקם מדויקים, הקים מערכי שיגור, התחפר בדרום לבנון והכין כוחות לתרחישים התקפיים נגד ישראל.
"לחיזבאללה הייתה יכולת לפגוע פגיעה קשה מאוד בישראל כתוצאה מארסנל הטילים המדויקים שלו", אומר איציק. "היה להם נשק אסטרטגי מדויק ומכוון, ומדובר בארגון טרור ולא במדינה. לארגון הזה הייתה יכולת רקטית וטילאית ברמה גבוהה מאוד, עם עמדות שיגור מכוונות מראש ללא צורך במגע יד אדם". לצד מערך האש נבנתה גם יכולת קרקעית שנועדה לאפשר לארגון להפתיע את ישראל במקום הרגיש ביותר - יישובי הצפון.
"הוא בנה מערכת עמוקה והרסנית כפי שנחשפנו אליה ברכס עלי טאהר", מספר איציק. "הייתה לו יכולת להתבסס בתוך הקרקע, להכין גייסות לכיבוש הגליל. זו הייתה יכולת אופרטיבית ברמת מוכנות גבוהה מאוד, ואם היא הייתה יוצאת לפועל היינו היום במצב שונה לחלוטין".
את היכולת הזאת, הוא טוען, ישראל הצליחה לרסק. "כל אלה רוסקו באופן מאוד עמוק על ידי צה"ל בטווח זמן של שנתיים, מהרגע שבו החלטנו להוריד כפפות אחרי אירוע מג'דל שמס. כל האתוס של חיזבאללה שנבנה על דרום לבנון - הכול קרס שם".
זה לא קרה בלי מחיר. הלחימה הייתה ממושכת וקשה, והמערכה גבתה מחיר כבד. אבל מבחינתו של איציק, כשבוחנים את התוצאה מול היכולת שהייתה לחיזבאללה ערב המלחמה, השינוי דרמטי.
"זה דרש עבודה קשה של הצבא ומחיר גבוה, אבל היכולת של הארגון הזה קרסה לחלוטין. כשאני מחבר את הפגיעה במנהיג וביכולת האופרטיבית של הארגון הזה, זה מוריד את הארגון לרמה שבה הוא מוחלש ומוקטן".
אלא שכאן מגיעה השאלה שישראל של אחרי 7 באוקטובר כבר מתקשה להתעלם ממנה: ומה אם שוב אנחנו טועים?
הרי גם בעבר נשמעו הערכות על אויב מורתע, על יכולות שנפגעו ועל ארגון שאינו מעוניין במלחמה. האם ייתכן שבזמן שבישראל מדברים על הישג היסטורי, חיזבאללה כבר מגייס פעילים, מחדש מלאים, מחפש מקורות נשק ובונה בשקט את הכוח שינסה להפתיע את ישראל בעתיד?
איציק לא מבטל את האפשרות הזאת. להפך. הוא מניח שחיזבאללה כבר מנסה להתאושש. אבל מבחינתו, יש הבדל גדול בין אויב שמנסה להשתקם לבין אויב שלא הובס מלכתחילה. "האויב תמיד מנסה להתאושש", הוא אומר. "אני סבור שהמכה שחטפנו בשבעה באוקטובר פגעה בביטחון שלנו לומר מה הצלחנו להשיג. היו מי שאמרו שחמאס מורתע עד שספגנו בפרצוף מכה מאוד קשה, ועכשיו אנחנו מפקפקים בכל אמירה שהצלחנו".
הלקח מ-7 באוקטובר, לשיטתו, צריך להיות דריכות - לא חוסר יכולת להכיר בהישגים. "במלחמה אמורים לגרום לאויב לאבידות רבות ולהכרעתו, כך שלא יוכל או לא ירצה לעשות את מה שהוא רוצה. חיזבאללה רצה לכבוש את הגליל והיום אין לו את היכולת הזו, כמו גם את היכולת להשפיע על כל אורכה ורוחבה של מדינת ישראל".
איציק הולך צעד נוסף קדימה וטוען כי הפגיעה בחיזבאללה אינה רק כמותית. "היכולות האסטרטגיות שלו כבר לא באמת קיימות. יש לו יכולות מאוד מינוריות של ארגון מחתרת. זה הישג אדיר".
לדבריו, גם אם אנשי חיזבאללה פועלים כעת כדי לגייס מחדש פעילים, להשיג אמצעי לחימה ולשקם את המערכים שנפגעו, אין בכך כדי למחוק את מה שהתרחש.
"השמדת היכולות האופרטיביות וההנהגה שלו זה ניצחון מובהק. ברור שהם ינסו להתאושש. מדובר באויב שהובס, ועכשיו חלק קטן ממנו מנסה לנקום וחלק אחר מנסה להצטייד ולגייס את הארגון מחדש, מה שלוקח הרבה זמן ולא תמיד מצליח".
ומכאן הוא גוזר גם את הלקח להמשך: לא להמתין עד שההתעצמות תושלם. "אסור לנו לחשוב שאם הארגון מנסה להתאושש זה אומר שלא ניצחנו אותו. כל אויב מובס ירצה להתאושש, ותפקידנו הוא להיות מוכנים".
אבל איך בכלל הצליחה ישראל להגיע למצב הזה? כיצד ארגון שבמשך שנים נתפס כאחד האיומים הצבאיים החמורים ביותר על ישראל איבד בתוך תקופה קצרה יחסית חלקים מרכזיים מהנהגתו ומיכולותיו?
איציק מצביע קודם כול על המודיעין. "הראשון הוא יכולת מודיעינית מאוד חזקה. להצליח לפגוע במקום שבו נמצא נסראללה ובהמשך גם במי שהחליף אותו, וכך גם רמטכ"לי הארגון וגנרלים איראנים, כל זה מצריך יכולת מודיעינית".
מאחורי כל תקיפה כזאת, הוא מזכיר, עומדת שרשרת ארוכה של איסוף, זיהוי, הצלבת מידע ויכולת להפוך אותו לפעולה מדויקת בזמן הנכון.
"צריך להביא מידע מדויק על המיקום שלהם ולהתאים חימוש שיביא להשמדת המטרה. זו יכולת מודיעינית שבלעדיה לא היינו מגיעים להישגים האלה".
המרכיב השני נמצא דווקא הרחק מאור הזרקורים: מערך המילואים. במשך תקופה ארוכה נשאו המילואימניקים ובני משפחותיהם בעומס כבד במיוחד, אבל איציק סבור שללא המערך הזה ישראל פשוט לא הייתה מסוגלת להפעיל את העוצמה שנדרשה בכמה זירות במקביל.
"הדבר השני הוא מערך המילואים שלנו, שבלעדיו לא היינו מגיעים להישגים כאלה בלבנון", הוא אומר. "מערך המילואים מאפשר בצורה חסרת תקדים לחימה אגרסיבית בשתי חזיתות, למרות שכל הרמטכ"לים האחרונים צמצמו את הצבא ומי ששילם על כך הוא מערך המילואים והמשפחות. בלי היכולת הזו לא היינו מנצחים בלבנון".
ולצד המודיעין והמילואים, הוא מציב גם את המוסד ואת אחד האירועים החריגים ביותר שיוחסו לישראל במהלך המערכה.
"לא נשכח את המוסד, והפטנט שהוא הביא מחוץ לקופסה. אירוע הביפרים הוא אירוע עבור דברי הימים".
למרות כל אלה, איציק אינו מציע להסתכל על לבנון ולחשוב שהסיפור נגמר. להפך. מבחינתו, דווקא אחרי מכה כזו מתחיל השלב שבו נבחנת היכולת הישראלית לא לחזור על טעויות העבר.
חיזבאללה יכול לנסות לגייס דור חדש של פעילים. איראן יכולה לנסות להזרים אמצעי לחימה. תשתיות שנהרסו יכולות להיבנות מחדש. הנהגה חדשה יכולה לצמוח. השאלה היא האם ישראל תזהה את התהליך בזמן - והאם הפעם תהיה מוכנה לפעול לפני שהאיום יחזור לממדים שהיו לו ערב המלחמה.
"מעל כל זה האמונה בצדקת הדרך", אומר איציק. "מה שלא ישתנה הוא שאנחנו מדינה יהודית בליבו של אזור עוין. צריך להפנים את הדבר הזה כי לא לעולם חוסן".
במשך שנים בנה נסראללה סביב חיזבאללה דימוי של מפלצת צבאית שמוטב לישראל שלא להעיר. הטילים, הרקטות, הכוחות בדרום לבנון והאיום בכיבוש הגליל הפכו את עצם האפשרות של מלחמה כוללת לתרחיש שישראל ביקשה להרחיק. שנתיים אחרי חיסולו, איציק סבור שהמפלצת הזאת איבדה חלק גדול מכוחה. אבל מבחינתו, הניצחון האמיתי לא יימדד רק במה שהושמד במלחמה - אלא גם במה שישראל לא תאפשר לחיזבאללה לבנות מחדש ביום שאחריה.
"עלינו להיות תמיד מוכנים", הוא מסכם, "כי זה האזור וזו הדינמיקה שלו לאורך כל ההיסטוריה".