פחות מחודש לבחירות, בני גנץ נמצא במקום שכמעט שום פוליטיקאי אינו רוצה להיות בו: הוא רץ לכנסת כשהסקרים מציבים את מפלגתו הרחק מתחת לאחוז החסימה, שומע את השאלות על פרישה - ומתעקש שהוא רואה מציאות אחרת.
לא מדובר מבחינתו רק באופטימיות של קמפיין. גנץ יודע היטב כיצד נראים המספרים, אך טוען שיש פער גדול בין הסקרים לבין מה שהוא פוגש בשטח. מבחינתו, האויב המרכזי שלו כרגע אינו דווקא מפלגה אחרת, אלא הפחד של מצביעים פוטנציאליים להניח בקלפי פתק שעלול שלא להיספר בחלוקת המנדטים.
"אני מסתובב המון בשטח, ואני באמת מתקשה לפעמים להסביר את השונות בין מה שאני מרגיש ברחוב לבין מה שאני רואה בסקרים", הוא אומר בריאיון באולפן ערוץ 7. לדבריו, בסקרים הפנימיים של כחול לבן קיים פוטנציאל גבוה בהרבה, אך החשש מאחוז החסימה עוצר מצביעים. "אנשים רוצים להצביע לנו והחסם שלהם זה הפחד הזה מאחוז החסימה. אני אומר לאנשים: אל תחששו, אנחנו הולכים לעבור. אתם רק צריכים להעיז, לא לפחד ולדבוק במה שאתם מאמינים בו".
גנץ אפילו מתאר תרחיש שבו עצם חציית אחוז החסימה בסקרים תשנה את הדינמיקה סביב מפלגתו. "אם אנחנו נחצה, ואני מאמין שנחצה את אחוז החסימה, תראה צמיחה אקספוננציאלית", הוא מעריך. הוא מזכיר את מערכת הבחירות שבה כחול לבן סיימה עם שמונה מנדטים, אחרי שגם אז נשמעו קריאות לפרישתו, ומנסה לשדר לבוחריו שהפעם הסיפור יכול לחזור על עצמו.
אבל מאחורי המאבק על אחוז החסימה נמצא רעיון פוליטי רחב יותר שגנץ מבקש להציב במרכז הקמפיין שלו. בזמן שחלקים גדולים במערכת הפוליטית מתארגנים שוב סביב מחנות, הוא רוצה לפרק את החלוקה הזאת ולבנות ממשלה רחבה מהמרכז החוצה.
זו גם הסיבה שכחול לבן הציבה מחוץ לביתו של יאיר לפיד מסר נגד פוליטיקת הגושים. מבחינת גנץ, לא מדובר במחאה אישית נגד לפיד או נגד שותפיו לשעבר, אלא נגד השיטה הפוליטית שאליה, לדבריו, נקלעה ישראל.
"הגושים תוקעים את ישראל", הוא אומר. "אנחנו משוכנעים שחייבים להקים ממשלה ציונית חוצת גושים, שתיקח ארבעה-חמישה נושאים מרכזיים ותוכל להתקדם קדימה. אחרת נמשיך את הפוליטיקה הקטנה. העם נקרע מזה, החברה נקרעת מזה, מדינת ישראל לא מסוגלת באמת להתקדם מול האתגרים שהיא צריכה להתמודד איתם".
גנץ מכיר את הטענה שמולו: הרי גם יריביו של נתניהו מדברים על שיתוף פעולה, על ממשלה חדשה ועל החלפת השלטון. מבחינתו, החלפה בין קואליציה לאופוזיציה אינה מספיקה. "אני ממש בעד שינוי", הוא אומר, "רק שאני מבקש שהוא יהיה שינוי נכון. אם השינוי הוא שהאופוזיציה עוברת לקואליציה, והקואליציה תעבור לאופוזיציה, אז לא ישתנה שום דבר. זה פשוט יהיה אותו מאבק".
במובן הזה, גנץ מבקש להפוך דווקא את מה שנתפס לעיתים כחולשה הפוליטית שלו - הנכונות לשבת לאורך השנים עם יריבים - לטיעון המרכזי שלו. הוא מזכיר את ממשלת האחדות בתקופת הקורונה, את ממשלת השינוי ואת כניסתו לממשלת החירום אחרי 7 באוקטובר, וטוען כי אחרי כל הניסויים הפוליטיים של השנים האחרונות הגיע הזמן לנסות מודל אחר: רוב ציוני רחב שמסוגל להסכים על כמה סוגיות יסוד.
המסר הזה מציב אותו גם מול אחת המילים הטעונות ביותר בפוליטיקה הישראלית: נתניהו.
גנץ אינו חוסך ביקורת מראש הממשלה. "אני חושב שנתניהו צריך לסיים את תפקידו", הוא אומר, וקושר בין השסע החברתי שקדם למלחמה לבין האסון. לדבריו, "המצב החברתי במדינת ישראל, החולשה שהגענו אליה כתוצאה מהמצב החברתי במדינת ישראל - זה פרי היצירה שלו הפוליטית, והמחיר פגשנו אותו בשבעה באוקטובר".
אלא שבאותה נשימה הוא מבקש לצאת גם מתרבות ה"רק ביבי" וה"רק לא ביבי". מבחינתו, שתי התופעות כולאות את ישראל באותה מערכת פוליטית. "תחשוב שנייה אחת על המושג הזה, 'אני רק ביבי'. כאילו לא משנה מה האיש עושה, לא משנה מה קרה פה, לא משנה מה אומרים, לא משנה כלום - אני רק ביבי. אני מציע למדינת ישראל ולאזרחים שרוצים להצביע: תצאו מזה. תסתכלו מה המדינה צריכה, תסתכלו מה אתם צריכים, תסתכלו מה הילדים שלכם צריכים".
מכאן מגיעה גם התזה שעליה הוא מבסס את עצם הריצה. גנץ מציג שלושה תרחישים אפשריים לאחר הבחירות: ממשלה צרה הנשענת על מפלגות ערביות, ממשלה צרה הנשענת על מפלגות שהוא מגדיר קיצוניות או חרדיות, או חוסר הכרעה שיוביל לסבב בחירות נוסף. מול שלוש האפשרויות הללו הוא מציב את "האופציה הרביעית" שלו: ממשלה ציונית רחבה שחוצה את קווי המחנות.
"ותן לי את השישה מנדטים, שדי קשה להגיע אליהם אבל אפשר להגיע אליהם, ותראה שהדבר הזה קורה", הוא אומר.
וכששואלים אותו ישירות אם ירוץ עד הסוף גם אם הסקרים ימשיכו להיות קשים, גנץ חוזר לעולם שממנו הגיע. "הערכת מצב זה אני מגיל 19", הוא אומר. "כל החיים שלי אני עושה הערכות מצב. אני יודע לעשות את הערכות המצב הנכונות. אני נחוש להמשיך ואני אעשה את זה".
בשלב אחר של הריאיון הוא מספק גם את המשפט שמסביר אולי טוב יותר מכל נתון מדוע הוא עדיין במרוץ. "ויקטור פרנקל אמר שמי שיש לו למה יכול כל איך", הוא אומר. "ויש לי למה. באמת, אני אוהב את המדינה הזו אהבת נפש. אני משרת אותה כבר, עשיתי חשבון, 49 שנה, בצורות כאלה ואחרות".
עבור גנץ, הבחירות הנוכחיות אינן אמורות להיות משאל עם על השאלה המדינית הקלאסית של ימין ושמאל. "הבחירות האלה זה לא על מדינה פלסטינית", הוא אומר. "הבחירות האלה זה על מדינת ישראל".
כדי להסביר למה, הוא חוזר לימים שקדמו ל-7 באוקטובר. "ביום הכיפורים שלפני השבעה באוקטובר כמעט הלכו, או הלכו, מכות בכיכר דיזנגוף. שבועיים אחרי זה עזרו מנות לחיילים ביחד. אין לנו את הלוקסוס הזה".
מבחינתו, המלחמה הוכיחה לא רק את המחיר של השסע אלא גם את הכוח שנוצר כאשר הוא נעלם. זו גם הסיבה שהוא מעדכן בדיעבד את אחד הסלוגנים המזוהים ביותר עם כחול לבן. "הפזמון של כחול לבן מתחיל 'אין יותר ימין, אין יותר שמאל, יש ישראל לפני הכול'. אני אישרתי אותו בתחילת דרכי הפוליטית בעשר וחצי בלילה במוסך בדרום תל אביב. אבל אם הייתי יותר מנוסה אז, כמו שאני היום, הייתי אומר: יש ימין ויש שמאל - אבל ישראל לפני הכול".
אותו קו מוביל אותו גם לשאלת הממשלה הבאה. גנץ אומר כי היא צריכה "להיבנות מהמרכז כלפי חוץ", ולא להפך. בעיניו, ממשלת השינוי נבנתה ממפלגות שמשכו כל אחת לכיוון אחר, ולכן המרכז שלה התקשה להחזיק. הפעם, הוא מבקש להתחיל מהחיבור עצמו.
אצל איתמר בן גביר הוא מסמן גבול ברור. "בעיניי, בן גביר מנסר את הענף של הציונות כפי שאנחנו מכירים אותה, שעליה הוקמה מדינת ישראל ועליה מתקיימת מדינת ישראל", הוא אומר. לדבריו, הממשלה הבאה יכולה לכלול כוחות ציוניים שונים, אך לא כאלה שהוא מגדיר קיצוניים.
הקריאה לאחדות מקבלת ממד אחר כאשר גנץ חוזר לרגע שבו החליט להצטרף לממשלה אחרי 7 באוקטובר. דווקא שם, הוא מספר, לא הייתה מבחינתו כמעט התלבטות.
"ההחלטה הייתה מאוד מאוד קלה, במובן שהצורך היה כל כך עוצמתי שהדילמה לא הייתה קיימת", הוא משחזר. "אמרתי לאנשים: גם אם זה המעשה האחרון שאנחנו עושים בפוליטיקה, אז אנחנו עושים את זה, כי זה מה שצריך".
הוא מתאר את הנסיעה לתל אביב ואת המפגש עם נתניהו בשעות הקשות ההן. "אני נכנס למשכן ראש הממשלה, אני רואה את האיש שמוט בכיסאו. כל כמה דקות עוד בשורת איוב נוחתת לו בפתק טרגי. ואני מבין באותו רגע שאין ברירה, שצריך להקים פה ממשלת חירום".
גנץ מספר כי נסע גם לשוחח עם יאיר לפיד, שרצה לדבריו בהצטרפות בתנאים אחרים. גנץ התנגד להחרגת שותפים דווקא באותו רגע. לבסוף נכנסה המחנה הממלכתי לממשלה, והוא ניסח אז את העיקרון במשפט שעליו הוא חוזר גם היום: "לא שותפות פוליטית הביאה אותי לכאן, אלא שותפות גורל".
האם בדיעבד הוא מצטער שיצא מהממשלה? התשובה מורכבת יותר. "אני מצטער על היציאה משני היבטים", הוא אומר. "החשוב והגדול שבהם זה שהקולות הקיצוניים קיבלו במה יותר גדולה להשמיע את עצמם". לצד זאת, הוא מודה שהמהלך פגע בו פוליטית, אך מתעקש שגם הכניסה וגם היציאה לא נבעו משיקולי הישרדות. "אני לא רוצה להיות עלה תאנה פוליטי של נתניהו".
וכשמזכירים לו את הטענה שנתניהו "עבד עליו" וניצל את כניסתו לממשלה, גנץ כמעט מבטל את עצם השאלה. "לא מעניין. ברגעים של צורך לאומי הם כולם שקופים. זה בכלל לא מעניין אותי. לא הכיסא - המדינה שאותה אני משרת".
גם כשהוא חוזר למלחמה עצמה, גנץ מבקש להחזיק בו-זמנית בשתי תמונות: הכישלון הקשה של 7 באוקטובר וההישגים שבאו אחריו. הוא משבח את הלוחמים, את מפקדי צה"ל וגם את הדרג המדיני על ההתאוששות מנקודת הפתיחה הקשה, ומתייחס במיוחד לרמטכ"ל הרצי הלוי.
לדבריו, הלוי "פגש את כישלון חייו", אך "הסתכל על הכישלון בעיניים" ופעל לתקן. "אחד הדברים שאני לקחתי לעצמי כשנכנסתי לממשלה זה לתמוך במפקדים האלה, שעכשיו עברו את הכישלון הכי גדול שלהם, אבל איתם אני צריך לנצח".
עם זאת, לגנץ יש גם ביקורת על אופן ניהול המערכה. לדבריו, היה צריך לפעול מהר יותר בחאן יונס וברפיח, לתת קדימות גדולה יותר לסוגיית החטופים ולעבור מוקדם יותר למערכה בצפון. "אולי היינו מצילים מתוך ה-40 ומשהו שנהרגו בשבי, אולי חלקם היו ניצלים", הוא אומר.
בתפיסת הביטחון שהוא מציג, גם אחרי המלחמה ישראל אינה יכולה לחזור למציאות שבה כוח צבאי עוין נבנה בסמוך לגבולותיה. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו התכנות פלישה בקרבת גבולותינו", הוא אומר, ומבהיר כי מבחינתו ישראל צריכה "להישאר ברצועות הבטחה קדמיות" ולפעול באופן תקיף כדי למנוע בנייה מחדש של איום כזה - בעזה, בלבנון, ביהודה ושומרון וברמת הגולן.
מכאן השיחה עוברת כמעט באופן טבעי לסוגיית גיוס החרדים. גנץ מציג עמדה שמבקשת לשלב בין דרישה לשירות לבין שמירה על הזהות החרדית. הוא מצפה מהמנהיגות החרדית לומר באופן חד-משמעי שמי שאינו לומד תורה צריך להתגייס, ובמקביל מציע מסלולי שירות והתנדבות גם למי שנמצא בעולם התורה.
"אני לא רוצה לשנות את החרדים", הוא מדגיש. "אנשים יבואו חרדים, ישרתו כחרדים ויצאו כחרדים". ואז הוא מנסח את העיקרון שלו במשפט חד: "החברה הישראלית לא יכולה לוותר על החרדים, והחברה הישראלית לא צריכה לוותר לחרדים".
גם כאן, מבחינתו, הפתרון חוזר לאותה נקודת מוצא: ממשלה רחבה שאינה תלויה באופן מוחלט באף מגזר או בקצה פוליטי. "כשיהיה פרונט ציוני כולם יוכלו להיות שותפים", הוא אומר. "אבל בלי הפרונט הציוני הזה, בלי החזית הציונית שתחצה את הגושים, אתה נהיה השבוי של האירוע, ואתה משאיר מקום לדרישות קיצוניות".
זה אולי הפרדוקס הגדול של הקמפיין הנוכחי של גנץ. הוא מדבר על "רוב ציוני", על מרכז פוליטי רחב ועל רעיון שלדבריו משותף לחלקים גדולים בציבור - בזמן שמפלגתו עצמה נאבקת בכלל להיכנס לכנסת. הוא אינו מתעלם מהפער הזה. להפך. כמעט כל הקמפיין שלו בנוי על הניסיון לשכנע מצביעים שהסקר הוא לא סוף הסיפור, ושדווקא החשש ממנו עלול להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה.
וגם אם המערכה הנוכחית לא תסתיים כפי שהוא מקווה, גנץ מבהיר שהוא אינו רואה ברעיון הזה פרויקט של מערכת בחירות אחת. "אני לא בטוח שגומרים את האירוע הזה בסיבוב אחד", הוא אומר. "אני פשוט יודע שלישראל אין תקומה חוץ מהדבר הזה".
בסופו של דבר, כשהשיחה חוזרת שוב לשאלה מה מחזיק אותו במרוץ, גנץ עוזב לרגע את המנדטים, הגושים והתרחישים הקואליציוניים ומדבר על ילדיו. לדבריו, הם אלה שדחפו אותו מלכתחילה להיכנס לפוליטיקה, משום שרצו לדעת "מה יהיה פה".
"מה יהיה פה תלוי באחדות הזאת", הוא אומר. "כי עם האחדות הזו אפשר לעשות הכול, ובלעדיה אי אפשר לעשות כלום. אז אני חייב את זה לילדים שלי, ובמקרה הזה לילדים שלך או לילדים של כל אחד אחר".
הסקרים אומרים כרגע דבר אחד. גנץ מבקש מהבוחרים להאמין בדבר אחר. ובחודש שנותר לו, זה למעשה כל הקמפיין: לשכנע מספיק ישראלים להפסיק לחשוש שהקול שלהם ילך לאיבוד - ולהמר יחד איתו שהוא עוד יכול לחזור מהמרחק שבין פחות מאחוז לשישה מנדטים.