בעוד ההליכים בתיק "רצח העם" בבית דין הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) ממשיכים לרחף עלינו, לישראל יש הזדמנות אחרונה להיחלץ מסמכות בית הדין ולדחות מכל וכל את הלגיטימיות של ההליכים.
בשלהי אוקטובר, כאשר מדינת ישראל תצא לבחירות, ה-ICJ צפוי להוציא החלטה בעניין מיאנמר. בתיק הפחות נפיץ מבחינה פוליטית, צפוי בית הדין להגדיר מחדש את עבירת הרצח עם באופן שתשמש לאחר מכן כדי להרשיע את ישראל. עד רגע זה, ישראל עדיין נתונה לסמכות ה-ICJ כתוצאה מייעוץ משפטי לקוי וכושל.
ב-2019, מדינת גמביה הגישה תלונה נגד מיאנמר על רצח עם לכאורה של בני המיעוט המוסלמי, הרוהינגיה. אחת השאלות הבסיסיות העומדות להכרעה היא רמת ההוכחה הנדרשת לכוונה לבצע רצח עם. האמנה נגד השמדת עם מגדירה רצח עם כאחת מחמישה מעשים "שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, באשר היא לקבוצה כזו." הפסיקה חידדה והחמירה את הדרישה ל-"כוונה מיוחדת" לביצוע רצח עם.
בתי משפט יכולים להסיק כוונה לבצע רצח עם מתוך מסמכים רשמיים או אמירות ציבוריות. בהיעדר ראיות מהסוג הזה, בתי משפט יכולים להסיק כוונה ג'נוסיידית מתוך מגמות והתנהגויות שיטתיות. אך - וזה החשוב - המסקנה צריכה להיות ההיסק הסביר היחידי להתנהגות. בית הדין הפלילי בעניין יוגוסלביה כבר דחה טענות לרצח עם כאשר הצבא הסרבי פעל מתוך צורך צבאי, גם אם הפר את דיני הלחימה והרג אזרחים. גמביה מבקשת להמיר את מבחן "ההיסק הסביר היחידי" למבחן "היסק סביר".
בעניין מיאנמר, אין צורך להוריד את הרף הראייתי - צבא מיאנמר ביצע הוצאות להורג המוניות של רוהינגה, בלי שום איום צבאי. אך מדינות מסוימות כגון אירלנד ובלגיה, ומשפטנים בכירים, דוחפים לאמץ את סטנדרט ההיסק הסביר כדי שזה יסלול את הדרך להרשעת ישראל. ברור שה-ICJ לא ימצא אקדח עשן בדמות הוראות ישראליות להשמיד עזתים באשר הם. הלחימה בעזה היא אחת הזירות העירוניות הסבוכות ביותר בעולם, כאשר חמאס מסתתר בכוונה בתוך האוכלוסייה האזרחית. החלטה נגד ישראל תפתח את הדרך לצווי מעצר נגד בכירים ישראלים ברחבי העולם, אמברגו נשק וחרמות - שבעה באוקטובר משפטי-דיפלומטי בכל קנה מידה.
בכל הנוגע להליך ה-ICJ, ישראל התנהלה ברשלנות הנובעת לכאורה מתמימות. מדינות רבות שהצטרפו לאמנת הג'נוסייד סירבו לקבל את סמכות בית הדין לדון בהם במקרה של מחלוקת, כמו ארה"ב.
היועצים המשפטיים הממשלתיים לעולם לא התריעו בפני הממשלה שהאמנה עלולה להיות מנוצלת לרעה נגדנו ולא ייעצו לפרוש ממנה. כאשר דרום אפריקה הגישה את התלונה, ישראל שלחה את נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק בניסיון לשכנע ולהרשים את בית הדין, אך רק העניקה לו עוד יותר לגיטימציה. כאשר ארה"ב התמודדה עם הליכים נצלניים בפני ה-ICJ, היא פרשה מהאמנות הרלוונטיות. וכך גם אנחנו ייעצנו לממשלה מאז 2024.
ישראל צריכה לפרוש באופן מיידי מהאמנה נגד רצח עם. לפי האמנה, פרישה תיכנס לתוקף כל חמש שנים. התקופה האחרונה עברה בדצמבר 2026, אך למרות זאת, משפטני משרד החוץ "פספסו" את התאריך. האמנה נגד רצח עם הייתה אחת האמנות הראשונות אליה ישראל הצטרפה ב-1949, אך היא מעולם לא צפתה ניצול כה מחפיר של האמנה נגדה.
המדינה צריכה למחות בכל האמצעים שיש לה על השימוש הציני שנעשה באמנה ולפרוש, בעודה מצהירה שהיא מחויבת לתוכן האמנה מפני שהיא תואמת את ערכיה כמדינה יהודית.
אם הביזיון הזה יעבור בשתיקה, מדינות הנלחמות במלחמות קשות עלולות למצוא את עצמן תחת האשמת רצח עם, בעוד שייחודיות המושג והפשע תישחק. פרישה עלולה לדרבן את ארה"ב לפעול נגד בית הדין ואף לבטל את רוע הגזירה בעניין מיאנמר. ייתכן שלאחר הבחירות, לממשלה הבאה לא תהיה אפשרות לפעול.
הכותב הוא ראש מחלקת משפט בינלאומי בפורום קהלת