הדיווחים האחרונים בזירה הפלסטינית מספקים תמונה שכמעט בלתי אפשרי היה לדמיין לפני שנים אחדות: מוחמד דחלאן, האיש שהיה מזוהה במשך שנים עם המאבק החריף בחמאס ברצועת עזה, הולך ומתקרב לארגון שהיה אחד מיריביו הגדולים ביותר.
בכלי תקשורת ערביים זוכה ההתפתחות לסיקור נרחב, ולא במקרה. דחלאן אינו עוד פוליטיקאי פלסטיני. מדובר באחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בזירה הפלסטינית, אדם שהיה מקורב לצמרת פת"ח, עמד בראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה, הסתכסך בהמשך עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן והפך לאחד מיריביו הבולטים.
דחלאן גם נעצר בצעירותו פעמים אחדות בידי ישראל וישב בכלא הישראלי בשל פעילותו במסגרת פת"ח.
בהמשך, כראש מנגנון הביטחון המסכל בעזה, נקשר שמו למאבק האלים בחמאס. ארגוני זכויות אדם תיעדו לאורך השנים טענות קשות בנוגע לפעילות מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בתקופה שבה היה אחד מאנשי הביטחון החזקים ברצועה, ובהן מעצרים שרירותיים, עינויים ואלימות.
עברו של דחלאן מול ישראל כולל גם האשמות חמורות במעורבות בטרור. במהלך האינתיפאדה השנייה ייחסו גורמי ביטחון ישראליים לדחלאן ולאנשי מנגנון הביטחון המסכל שבראשו עמד מעורבות בשורת פיגועים ברצועת עזה. הבולט שבהם היה פיצוץ מטען נגד אוטובוס הילדים של כפר דרום בנובמבר 2000, שבו נרצחו מירי אמיתי, בת 35, תושבת כפר דרום, מורה ואם לארבעה וגבריאל (גבי) ביטון, בן 34, תושב כפר דרום, אב לשישה שעבד כאיש אחזקה בבית הספר בגוש קטיף. בפיגוע נפצעו תשעה ישראלים, בהם ילדי משפחת כהן.
הרמטכ"ל דאז שאול מופז הטיל על דחלאן אחריות לפיגוע, וב־2019 אף קבע בית משפט בישראל, במסגרת הליך אזרחי, כי דחלאן אחראי לפיגוע וחייב אותו בפיצויים של עשרות מיליוני שקלים. שמו ואנשי מנגנונו נקשרו בישראל גם לפיגועים נוספים ברצועה בתקופת האינתיפאדה, ובהם ירי ומטענים נגד ישראלים.
אלא שכעת המציאות הפוליטית הפלסטינית מייצרת חיבורים חדשים. באוגוסט התקיימה בקהיר פגישה בין משלחת חמאס בראשות חליל אל־חיה לבין משלחת של הזרם המזוהה עם דחלאן. הצדדים דנו בעתיד הזירה הפלסטינית ובמצב ברצועת עזה. במקביל פורסמו דיווחים על אפשרות לשיתוף פעולה פוליטי רחב יותר בין מחנה דחלאן, חמאס והג'יהאד האסלאמי.
לפי דיווחים עדכניים של AP ורויטרס, חמאס בוחן מסגרת פוליטית שתאפשר לו להתמודד מול פת"ח, כאשר גם אנשיו של דחלאן נמצאים בתמונה. עצם האפשרות הזו מסמנת שינוי עמוק במפת הכוחות הפלסטינית: יריבים היסטוריים מוכנים להניח בצד חלק מהמשקעים ביניהם כאשר מולם ניצב אויב פוליטי משותף - הנהגת פת"ח הנוכחית.
עבור חמאס, לדחלאן יש יתרונות ברורים. הוא מגיע מתוך פת"ח ומכיר היטב את המערכת הפלסטינית, מחזיק ברשת קשרים ענפה בעולם הערבי ובזירה הבינלאומית, ובמשך שנים בנה לעצמו בסיס פוליטי וכלכלי עצמאי. מבחינת דחלאן, קשר עם חמאס עשוי לספק לו דרך חזרה למרכז הזירה הפלסטינית לאחר שנים שבהן נדחק ממוקדי הכוח של פת"ח והרשות.
מכאן גם החשיבות הגדולה של ההתפתחויות עבור אבו מאזן. הרשות הפלסטינית מתמודדת זה שנים עם שאלת הירושה, עם מאבקי כוח בתוך פת"ח ועם משבר אמון עמוק בציבור הפלסטיני. דחלאן הוא אחד האנשים שמסוגלים לערער את הסדר הפנימי הזה מבחוץ - דווקא משום שהוא מכיר אותו מבפנים.
אם חמאס, הג'יהאד האסלאמי ומחנה דחלאן אכן יצליחו לבנות מסגרת פוליטית משותפת או מתואמת, הם עשויים להציב מול פת"ח אתגר מסוג חדש. לא עוד מאבק פשוט בין פת"ח החילוני לחמאס האסלאמיסטי, אלא ניסיון לחבר בין כוחות שונים שהמכנה המשותף המרכזי שלהם הוא הרצון לשנות את מאזן הכוחות הקיים.
עבור הרשות הפלסטינית מדובר באיום פוליטי משמעותי. במשך שנים נהנתה הנהגת פת"ח מהעובדה שיריביה מפוצלים: חמאס נמצא מצד אחד, דחלאן ואנשיו מצד אחר, וגורמים נוספים מתחרים ביניהם. התקרבות בין המחנות הללו עלולה לצמצם את היתרון הזה ולהפוך את המאבק על הנהגת הזירה הפלסטינית למורכב הרבה יותר.
מבחינת ישראל, ההתפתחות מחייבת בעיקר בחינה מחדש של ההנחות לגבי היום שאחרי אבו מאזן. ישראל התרגלה במשך שנים למערכת שבה הרשות הפלסטינית ופת"ח מהווים כתובת אחת, בעוד חמאס הוא היריב המרכזי שמחוץ למערכת. בריתות חדשות בין אנשי פת"ח לשעבר לבין חמאס עשויות לטשטש את החלוקה הזו.
מצד אחד, דחלאן מוכר היטב לישראל ולמדינות ערביות מרכזיות, ובמשך השנים יוחסו לו קשרים ענפים עם גורמים אזוריים ובינלאומיים. מצד שני, שיתוף פעולה פוליטי שלו עם חמאס והג'יהאד האסלאמי עשוי לשנות את האופן שבו ישראל תידרש להתייחס אליו ואל המחנה שהוא מוביל.
המשמעות הרחבה יותר היא שהמערכת הפלסטינית נכנסת לתקופה שבה הבריתות הישנות כבר אינן מובנות מאליהן. האיבה ההיסטורית בין דחלאן לחמאס לא נעלמה, וגם אין ודאות שההתקרבות הנוכחית תהפוך לברית יציבה לאורך זמן. אך עצם הנכונות של הצדדים לשבת יחד ולבחון שיתוף פעולה מעידה עד כמה השתנו סדרי העדיפויות.