השיח הציבורי סביב הסרט נז"א, מימין ומשמאל, מהווה דוגמא לתוצאה של הסחת דעת משורש הבעיה אותה הוא מבטא.
הוא מהווה דוגמה ליצירת פוליטיקה סימבולית המתייחסת לעניינים יותר צדדיים במקום לעניין המהותי עמו יש להתמודד. הצעות כגון ביטול האזרחות ליוצרים מימין או הפצת הסרט בתקשורת הישראלית כדי שהישראלים "יוכלו להסתכל על עצמם במראה" משמאל אינן מתייחסות ללקח שיאפשר ניסוח אסטרטגיה מדינית בעתיד.
קידום אסטרטגיה כזו מחייב שהשיח המרכזי יתייחס לסרט כתוצר לוואי של הקונספציה השגויה לפיה נסיגות מייצרות לגיטימציה מוגברת להגנה עצמית.
הקונספציה עוברת כחוט השני בדברי תומכי תכנית ההתנתקות בישיבות הכנסת שהביאו לאישורה באוקטובר 2004. אלו העלו את הטענה על התמיכה הבינלאומית ובמיוחד האמריקאית שישראל תקבל אם תצטרך להגיב צבאית לאחר היציאה מרצועת עזה. לכאורה טענה מוצדקת, היישובים היהודיים שם לא זכו להכרה בינלאומית ומתן ההזדמנות לפלסטינים לנהל את חייהם ללא השליטה הישראלית הייתה אמורה להטיל עליהם את מלוא האחריות לכל פעולת טרור שמקורה ברצועה.
נראה שהמובן מאליו לא נלקח בחשבון בניסוח טענה זו, מדינה דמוקרטית לא יכולה להתמודד עם טרור אכזרי המשתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי ללא ביקורת בינלאומית חריפה. כבר בדו"ח גולדסטון שהתפרסם לאחר מבצע עופרת יצוקה נטען שאמצעים כגון כרוזים או "הקש בגג" אינם מספיקים כדי להזהיר אוכלוסייה אזרחית על תקיפה ולכן יש להימנע ממנה לחלוטין אם ידוע שייפגעו אזרחים. לא זו אף זו, בהינתן כי העולם נתון בסד אנטישמיות מבני כפי שעולה שוב ושוב בסקרי הליגה נגד השמצה, היה צריך להיות ברור, שאין נסיגה או הושטת יד לשלום, שיכולות להכשיר פעולה צבאית ישראלית בה נפגעים אזרחים במספרים גדולים.
מובן שאין באמור לעיל לטעון שאין בעיה מוסרית בפגיעה באזרחים בזמן מלחמה ולו גם ללא כוונת מכוון, הטענה כאן מתמקדת אך ורק ב"אשליית הלגיטימציה" - התפיסה לפיה בהינתן מדיניות של נסיגות ישראל תקבל תמיכה גדולה יותר להגן על עצמה מול הטרור.
המצב לאחר טבח ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל הביא כידוע את הביקורת הבינלאומית כנגד ישראל לרמות חסרות תקדים ולהאשמות ב"רצח עם" וזאת למרות מחקרים מבוססים ושורה של דוחות ממוסדות מחקר מובילים בארץ ובעולם ובהם מרכז בגין-סאדאת ואוניברסיטת רייכמן, השוללים לחלוטין האשמות אלו.
דוחות של האו"ם, מסעי הכפשה בתקשורת העולמית וברשתות החברתיות חוזרים על האשמות ברצח עם ומתבססים בין השאר על האשמות עצמיות תוצרת הארץ כדוגמת זו שבסרט נז"א. אפילו ממשל ביידן שנתפס לאחר הטבח כמאפשר יד צבאית חופשית הפך את עורו ככל שהתמשכה המלחמה וכן ממשל טרמפ הפרו ישראלי לצד הסיוע המטריאלי והדיפלומטי שנתן לאורך המלחמה, לא חסך ביקורת חריפה עלינו כאחראים לכאורה על המצב ההומניטרי הגרוע ברצועה.
מבחן התוצאה מאז הסכמי אוסלו, דרך הנסיגה מדרום לבנון וההתנתקות, מראה כי נסיגות משטחים נותנות רוח גבית על סטרואידים לטרור נוסח ה-7 באוקטובר. מבחן התוצאה מראה גם, שכשצריך להילחם בטרור זה במקום לקבל תמיכה בינלאומית רחבה מקבלים האשמות ברצח עם מבחוץ ומבית ואיומים בסנקציות וזאת בניגוד מוחלט לטענות שטענו תומכי הנסיגות לאורך השנים.
כל מי שמוסיף לטעון גם כיום בזכות נסיגות נוספות ובדגש על נסיגת צה"ל מהשטחים בהם הוא שולט ברצועה כעת כתנאי להסדר מדיני, מחויב להביט למציאות בעיניים. עליו לקחת בחשבון את הכישלון המובנה והידוע מראש בהשגת לגיטימציה בינלאומית רחבה לפעולה צבאית אפקטיבית - ברגע שבו גם התוכנית שלו תתנפץ, כצפוי, אל מול סלע המציאות המזרח-תיכונית.
הכותב הוא מרצה ליחסים בינלאומיים, המרכז האקדמי רופין