בשמחת תורה, כשהטלפונים החלו להידלק בזה אחר זה והבנים בבית הבינו שמשהו גדול מתרחש, יעל רענן עוד לא ידעה עד כמה רחב יהיה המעגל המשפחתי שייכנס למלחמה.
שניים התארגנו ליציאה מהירה, ובהמשך כבר היו אלה בנים וחתנים, עד שבשלב מסוים עשרה לוחמים מבני המשפחה שירתו במקביל.
אבל מבחינתה, הסיפור מעולם לא הסתכם במספר עשרה. מאחורי כל בן או חתן שיצא למלחמה הייתה גם אישה שנשארה בבית, בת או כלה, והיו נכדים. "זה סיפור הרבה יותר רחב מהסכנה של עשרה חיילים לוחמים בצבא", היא אומרת בשיחה עם ד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7.
דווקא כאם למשפחה גדולה כל כך, רענן אינה מתארת את האמונה כהבטחה שהכול יסתיים בטוב. להפך. "אמונה זה לא 'לא יקרה לי שום דבר'", היא מדגישה. "אין אמונה כזאת". מבחינתה, האמונה נשענת על תפיסה אחרת: הידיעה שכאשר צריך - עושים, גם בלי לקבל הבטחה מראש על התוצאה.
את החודשים הארוכים של המלחמה היא עברה גם כמאבק פנימי מול הדמיון, שיודע לדבריה "לעוף" דווקא אל המקומות השליליים. בשנים שקדמו למלחמה למדה כלים מעולם הנפש, וכעת הם הפכו עבורה לדרך להחזיק את עצמה בתוך חוסר הוודאות.
"היכולת שרכשתי, ברוך השם, בעשר עד חמש עשרה השנים האחרונות, בתוקף הלמידה שאני לומדת כל הזמן, להתייצב, להפוך את הדמיון למשהו שונה, להיות בחיוביות - לדעת שזה התפקיד שלי", היא אומרת. "אפשר להגיד שגם אני הייתי לוחמת. לא עם סכנה, אבל לוחמת במערכת הנפש שלי". מיד היא מדייקת את המילה: לא מלחמה בנפש, אלא איסוף שלה, עטיפה והכוונה. אם תשדר החוצה פחד, היא מסבירה, לא תעזור לאיש; אם תשדר תקווה, אמונה, תפילה וביטחון - זה הדבר שביכולתה לעשות.
יש משהו כמעט מעגלי בכך שהאם שמצאה את עצמה עם משפחה של לוחמים גדלה בעצמה במקום שבו תחושת הגבול הייתה חלק מן הילדות. היא נולדה בקיבוץ שעלבים לפני מלחמת ששת הימים, להורים שהיו שותפים להקמת הקיבוץ. כילדה, היא מספרת, הייתה מודעת היטב לכך שזהו אזור גבול, על הפחד והמסתננים שנלוו לכך. אבל יותר מן הפחד, היא ספגה מן הבית את תחושת השליחות.
"הכוחות שההורים שלי הקרינו, אני חושבת שהם כמו חלב אם", היא אומרת. "זה נספג. לא חושבים על זה, אבל חיים את זה. זה קיים, זה מנווט בלי להרגיש".
הבית עצמו היה משפחתי מאוד. בשעלבים אמנם התקיים בית ילדים, אך ללא לינה, והיא שבה מדי אחר הצהריים הביתה. הוריה גם הקפידו, לדבריה, על מרחב משפחתי מובהק, ובשבתות ובחגים הארוחות התקיימו בבית ולא בחדר האוכל הקיבוצי.
לצד המשפחה שלה חיו משפחות מרובות ילדים, והיא הביטה בהן מן הצד. "היה הווי, היה המון ביחד, היה אקשן", היא נזכרת. "זה קסם לי". מאוחר יותר, כשלמדה באולפנת הרב בהר"ן בכפר פינס, ספגה מסר נוסף על חשיבות החינוך והקמת המשפחה. הדברים הצטרפו זה לזה, אבל את הצעד המכריע היא ונפתלי, בעלה, כבר עשו יחד.
כשהשניים דיברו בצעירותם על העתיד, רענן אמרה שהיא רוצה משפחה גדולה. מבחינתה, עשרה ילדים כבר נשמעו כמו משפחה גדולה מאוד. לבעלה היה מספר אחר בראש. "הוא אומר לי: 'את יודעת, אני רוצה שבעה עשר'". שנים אחר כך, המספר שנשמע אז כמעט כמו חלום הפך למציאות: עשרה בנים ושבע בנות.
רענן הייתה אז בת 19. היא לא ישבה לחשב מראש כיצד ייראו כל ארוחות הערב, הכביסות, הלילות, ההוצאות והצרכים השונים של כל ילד. "ברגע שמתחילים לעשות חשבונות, יש לזה יתרון - אנחנו יודעים לתכנן דברים - אבל יש לזה גם יכולת לבלום את החלום, כי הוא נראה לא מציאותי".
אלא שמשפחה בת 17 ילדים אינה מתקיימת מכוחו של חלום בלבד. רענן מדגישה שהבסיס היה שותפות בין בני הזוג. "זה, במרכאות, עסק משותף", היא אומרת. "בזוגות שאחד מההורים לא מעוניין במשפחה גדולה, זה לא עובד". אצלם, לדבריה, היו שניים שרצו ושניים שנרתמו.
מכאן נולדה גם שיטת חיים שבה האחריות אינה מוטלת רק על ההורים. כשהילדים גדלו מעט, הם למדו להכין לעצמם, להשתתף בתורנויות ולנהל חלקים מחיי היומיום שלהם. ילד בכיתה א', היא מספרת, כבר יכול היה להבין שהתיק לבית הספר הוא האחריות שלו.
"לתת להם אחריות לחיים שלהם - זה לא אחריות כי אתה חייב משהו. לא. זה החיים שלך", היא מסבירה. "אתה רוצה ללמוד בכיתה באופן שנעים לך? אתה מכין שיעורי בית. זה לא התפקיד של ההורים. אתה מכין את התיק שלך".
היא אינה הופכת את השיטה הזאת לכלל חינוכי מוחלט. יש ילדים שקשה להם יותר וזקוקים לעזרה, היא אומרת, והיא גם מבהירה שלא נאלצה להתמודד עם כל סוגי האתגרים שילדים ומשפחות אחרות פוגשים. אבל בבית שלהם נוצרה בהדרגה מערכת שבה הילדים אינם רק מי שמקבלים שירות מן ההורים; הם שותפים בבית.
למשפחה גדולה, היא אומרת, יש הרבה צדדים נפלאים - אך גם מקום אחד שאינו גדל באותה קלות יחד עם מספר הילדים: המצפון האימהי.
"כשאמא יולדת את הילד הראשון נולד עוד משהו - נולדים ייסורי המצפון שלה", אומרת רענן. "ואפשר להבין שייסורי המצפון שלי היו ברמה עולה ותופחת - 17".
השאלות מוכרות לכל הורה, אך אצלה הן הוכפלו שוב ושוב: האם נתנה מספיק, מה פספסה, איזה ילד זקוק כרגע לדבר מסוים, ועד כמה היא מסוגלת לצאת מעצמה ולהתאים את עצמה לצורך הייחודי של כל אחד. "הולכים לישון ויש דיונים: מה עשיתי, מה לא עשיתי, מה בסדר, מה לא בסדר, מה אני רוצה מחר. וגם להכיל שלא נהיה מושלמים. אני לא אהיה מושלמת".
אחת הדרכים שלה לתת לכל ילד מקום אישי הייתה התפילה. הילדים, היא מספרת בחיוך, כבר ידעו שברגע שאמא התחילה תפילת שמונה עשרה - היא לא תהיה זמינה בזמן הקרוב. "כשאת מתחילה להתפלל שמונה עשרה, ידענו שעכשיו ארבעים דקות אין מה לדבר איתך", אמרו לה.
בתפילה היא הכניסה את שמותיהם, חשבה מה מטריד אותה אצל כל אחד, מה הייתה רוצה לחזק ועל מה להתפלל. עם השנים יצרה לעצמה מנהג נוסף: ביום הולדתה היא כותבת ברכה אישית לכל אחד מילדיה. "ילדים מאוד מפתחים אותנו", היא אומרת. "מפתחים אותנו דרך האתגרים, מפתחים אותנו דרך הדברים היפים שהם מביאים, ואפשר ללמוד מהם המון. זה מסע... אני בונה אותם, הם בונים אותי".
גם ההתמודדות הכלכלית הייתה חלק בלתי נפרד מן הבחירה. משפחה גדולה, מבחינת רענן, מחייבת אחריות וגם נכונות לחיות בפשטות. נסיעות לחו"ל ובתי מלון, למשל, לא היו חלק מאורח החיים המשפחתי. השאלה החשובה מבחינתה לא הייתה רק על מה מוותרים, אלא מאין שואבים שמחת חיים.
"יש דברים שאני ריאלית - יש דברים שאני לא יכולה לעשות. נכון. ואז מה? אבל יש דברים אחרים יפים", היא אומרת. "אני חושבת שהעניין הוא לשים את הדגש על מה יש. מה אין - יש לכולם".
היא גם אינה טוענת שכל 17 הילדים בהכרח יבחרו באותו מודל. ייתכן, היא אומרת, שילד יגדל ויחליט שהוא רוצה להעניק לילדיו אפשרויות כלכליות אחרות, כולל נסיעות לחו"ל; וייתכן שילד אחר יאמר שהפשטות שבה גדל מתאימה גם לו. מבחינתה, הורות אינה מכונה שמייצרת תוצאה אחת צפויה. "אחד הדברים שלמדתי - את לא יכולה לקלוע בול".
כך גם בכל הנוגע לתשומת לב אישית. בעולם שבו הורים צעירים קובעים לעיתים "דייט" שבועי עם כל ילד, רענן מודה בפשטות שהרעיון הזה כלל לא היה חלק מן השפה ההורית של הדור שלה. היא לא החליטה שאינה מסוגלת לעשות זאת עם 17 ילדים; האפשרות פשוט לא עלתה בדעתה.
במקום זאת היו סיפורים, לעיתים לכמה ילדים יחד ולעיתים בנפרד, והיו השיחות שהתאימו לגיל ולילד. "ברור שלא סיפרתי סיפורים לילד בן 13", היא אומרת. "איתו ישבתי שעות הלילה המאוחרות, אם הוא רצה לשוחח איתי".
מתוך הניסיון הזה צמחה אצלה גם הסתייגות מתרבות של ציפיות. הורה, לדבריה, לעולם לא יוכל למלא את כל "סל הציפיות" של ילדו. אפשר להשתדל לתת, להיות קשובים ולאהוב, אבל לא להבטיח שלא יהיו אכזבות. את ההבנה הזאת היא נושאת גם מזיכרונות הילדות שלה: שתי הסבתות שלה נתנו לה דברים שונים לחלוטין. אחת, שהתמודדה עם נכות, לא יכלה לקחת אותה לבילויים, אבל שיחקה איתה דמקה והעניקה לה קשר קרוב. האחרת לקחה אותה בחופשות ובילתה איתה בדרך אחרת. כל אחת נחרתה בזיכרונה בזכות מה שכן הייתה מסוגלת לתת.
ובתוך משפחה שבה הודגש המקום הייחודי של כל ילד, יש גם קו משותף יוצא דופן: כל עשרת הבנים בחרו ללמוד בישיבת הר עציון. רענן עצמה מספרת שאפילו ניסתה לעודד אותם לבדוק אפשרויות נוספות. אביהם למד בישיבה והעריך אותה מאוד, וגם הנוחות וההיכרות מילאו תפקיד, אך לדבריה כל אחד מהבנים מצא באותו מוסד את הדרך להיות שונה מאחיו - להתחבר לרב אחר, לסגנון לימוד אחר ולנטייה אחרת.
השנים שבהן גידלה את הילדים הוקדשו בראש ובראשונה לבית. רענן מספרת שכבר הייתה רשומה ללימודים לפני שמצאה את בן זוגה, אך לאחר נישואיה בחרה לדחות אותם. היא הכירה את עצמה וידעה שקשה לה להשקיע בכמה מוקדים גדולים בעת ובעונה אחת. "אני אוהבת להתמקד, להתעמק", היא אומרת. "ולכן בחרתי: אני הולכת למשפחה".
רק כשהצעיר היה בסביבות גיל שלוש וחצי או ארבע התעוררה בה מחדש השאלה מה יהיה השלב הבא. "איזשהו מקום פנימי בתוכי אמר: אוקיי, מה הלאה? הוא גדל והוא פחות צריך אותך. מה את הולכת לעשות עם עצמך? וחיים ארוכים, ברוך השם".
אז פנתה ללימודי תורת הנפש. בדיעבד, היא אומרת, הלימודים לא רק פתחו בפניה שלב חדש בחייה - הם גם שינו את האימהות שלה בזמן אמת. בבית עדיין היו ילדים רבים, והיא החלה להביט אחרת על ההורות, על עצמה ועל הקשר איתם.
"אינו דומה הגידול של הילדים הראשונים ולאור הזה הגידול של הילדים האחרונים", היא אומרת. "הכול השתנה לי ברמת היכולת להיות אחרת, אמא אחרת".
"הצעירים זכו, האמצע ומטה זכו - אין מה לעשות - זכו באמא יותר עשירה", היא אומרת. "אחרי ניסיון חיים ראיתי, הבנתי דברים ויכולתי לתת את זה אחרת. אני באמת בהודיה גדולה על זה".